שישה מיליון סרטי שואה

אם אתם רוצים לברוח מרטט הקדושה והשיח הציוניסטי של יום השואה השבוע, שימו פעמיכם לסרט הדוקומנטרי של דוד פישר, "שישה מיליון ואחד". פישר הולך למחוזות הזיכרון, מכוון את המצלמה שלו כלפי עצמו, אחיו ואחותו, והדרך שבה הם חווים ומעבדים את זכרונו של אביהם המנוח, ששרד את מחנות ההשמדה. הסרט עושה זאת בדרך אפקטיבית ומטלטלת, והוא יוצא דופן בסבך הענק של סרטים שעוסקים בשואה ובזכרה.

תמצית הסרט: האב יוסף פישר, השאיר אחריו יומן שהחל לכתוב בשנותיו האחרונות, על ימיו במחנות. דוד פישר הוא היחיד מבין ארבעת הילדים שהיה מסוגל להתמודד עם הכתוב. כבר כאן יש נקודה מעניינת, מי במשפחה, כל משפחה, הוא זה שנושא בנטל הזיכרון שמותיר ההורה המת, כמו מי הוא זה שדואג יותר לטיפול הפיזי היומיומי בהורה הזקן. נראה שדוד פישר הוא שומר הזיכרון המשפחתי. הוא משכנע את שני אחיו ואחותו להתלוות אליו למסע באירופה בעקבות היומן והזיכרון.

פישר קורא קטעים מהיומן, אבל בסרט עצמו הוא מצניע את נוכחותו, נותן לאחיו ולאחותו את זכות הדיבור, ומדי פעם פונה למי מהם בשאלה. יש בסרט מצלמה יציבה וסבלנית, שממתינה שאנשים ידברו וגם אם לא, שתיקתם טעונה. לא הכל דופק במפגש, וישנם זרמי מעמקים בין האחים שאינם מפורשים, אבל יש בסרט התכוונות עצומה ומנהיג מאחורי המצלמה ורוחו של האב המרחפת מעל פני תהום השואה וזכרה,.וזה הרבה מאוד.

פישר עושה משהו שלא זכור לי שנראה קודם בסרטי הזיכרון. הוא נסע לארה"ב, ושם איתר את החיילים האמריקאים ששחררו את המחנה שבו היה אביו. הטקסטים שהוא מחלץ מהם, למעשה הם פשוט נשפכים למצלמה, מדהימים. עד היום שמענו את קלישאת "הטנק האמריקאי המשחרר", ולפתע מתגלים לעינינו אנשים שרוטים ברמות ענק, רדופים ממה שראו עיניהם. זוהי סצנה יוצאת דופן בעוצמתה.

"שישה מיליון ואחד" נמנע מסגירת חשבונות עם העבר, אחד הכשלים בסרטי שואה. פישר לא שם בכלל. הוא משוטט בעיירה הבנויה על שטח המחנה שבו עונה אביו בעבודת פרך. הוא מדבר עם אנשי ההווה, שצריכים להתמודד עם תנועת תיירים בפתח ביתם. פישר פונה ברגישת ובכבוד אנושי ובסקרנות אמיתית לאנשים הללו שחיים, במידה אירונית, קצת כמוהו, בתוך זיכרון העבר.

במשך שנים חיו הישראלים בצל האמירה ממשפט אייכמן על "שישה מיליון קטגורים" והיד המאשימה, גישה שעדיין רווחת ונוחה לרשויות. סרטי השואה התיעודיים, להבדיל גם מספרי הזיכרונות משם, נעשים כיום בידי הדור השני והשלישי. הטובים שבהם הפכו לסוג של תפילת יחיד מרגשת, כמו במקרה של "שישה מיליון ואחד".

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: