כשאפרת לביא מספרת על אפרת לביא

הרבה תלוי בדרך שאנחנו מספרים את עצמנו ועל עצמנו. באתר "הארץ" התפרסם בתחילת השבוע ראיון עם אפרת לביא, שחקנית ואיקונה קולנועית מקומית של שנות ה-70'. בתחילת הכתבה מספרת לביא, בפרטי פרטים ומתוך כוונה מלאה, ולא כאילו העיתונאית ציפי שוחט, חילצה זאת ממנה כנגד רצונה, את סיפור השתתפותה בסרט בשנת 1995 "הנשיא מאוהב", עם מייקל דגלאס ואנט בנינג. לביא שיחקה תפקידון בסרט, למעשה סטטיסטית נטולת-טקסט, בסצנה סביב שולחן הנשיא.

אני מכיר את סיפור הקוריוז הזה. קראתי וצפיתי בו בשני ראיונות כתובים ומצולמים של לביא מהעבר, והופתעתי שהיא שוב חוזרת אליו, 17 שנה אחרי. סוף סיפור: לביא הצליחה לדחוף מילה לסצנה, מילה שזכתה לאישורו של הבמאי רוב ריינר.

מה שעצוב בכל העניין הוא שאדם קם ונעלם מפה לעולמות אחרים, וחוזר ומספר סיפורים על עצמו, סיפורים מביכים, על גבול הפתטיות. לו לפחות היתה אירוניה עצמית בסיפורה, פרספקטיבה, מרחק הזמן. אבל לביא כנראה לא קלטה שישראלים היום קמים ונוסעים וחוזרים ומוכרים לאמריקה, קונספטים וסדרות וכישרונות, ומצליחים ונופלים וקמים. היא מספרת לעצמה ולפרובינציה על מילה אחת שהגניבה לסרט הוליוודי לפני 17 שנה.

לביא גילמה את האשכנזייה הטובה בכמה סרטי בורקס בשנות ה-70, ואז שיחקה את חנה גונן ב"מיכאל שלי". המראה האניגמאטי שלה עבד בשירותה. לביא מעוררת את סקרנות המצלמה וסקרנות הצופה, נושאת עליה דוק של מסתורין וייאוש, וללא ספק יכולה היתה לפתח קריירה נאה בארצה שלה. היא נסעה מפה, והחיים לקחו אותה כמו שהם לוקחים את רובנו. מה שברור הוא ששום דבר מקצועי מהותי לא קרה לה מאז.

במהלך שנותיה בארה"ב, לביא רצה לאודישנים והשיגה לעצמה עוד מקצוע לפרנסה וחיה את החיים בכלל, שזה בסדר גמור. אבל לאורך התקופה שלה שם חלפו להן שנות ה-30 וה-40 וה-50 של חייה, הפריים-טיים של כל פרפורמר.

גם בין השורות בכתבה התקשיתי לקרוא את חייה של לביא ולדעת מי היא "באמת". גם לא ממש רציתי לדעת. לביא עדיין מדברת על תיאטרון וקולנוע כנושא שעומד על הפרק. היא נמצאת פה בהזמנת פרטנרים מפעם, לצורך תפקיד בהצגה באנסמבל הרצליה, וחרדה פן לא תשתלט על העברית. עוד אירוניה שהולכת לאיבוד. השחקנית הישראלית שנוסעת לשם ועמלה שנים לטשטש את המבטא הישראלי, וכעת היא צריכה לשוב ולכבוש את שפת אמה. כמה חבל ששחקנים, זמרים ובדרנים, נותרו בעיקר טריטוריה של עיתונות שטחית וטלוויזיה חטטנית. הם חומר ספרותי, גם, ואולי בעיקר, אם החמיצו את זמנם ואת קהלם.

 

http://www.haaretz.co.il/gallery/theater/1.1819924

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרית בן ישראל  On אוקטובר 21, 2012 at 7:52 am

    הפוסט הזה שלך מציק לי כמו עדשה מתחת למזרונים. ולא רק בגלל שאתה לא יכול לדעת מה קרה שם בעצם ובאיזה טון סופרה האנקדוטה, אלא בגלל שרובינו כמוה, נאחזים בהישגים הפעוטים וברגעים שחלפו. ואם האנקדוטה היתה טרייה, אז מה? להלדור לקסנס יש ספר נפלא בשם World Light, שמבוסס על חייו של משורר איסלנדי אמיתי. לא משורר גדול אלא פחות מבינוני, ולקסנס כותב את חייו כמו שמישהו אחר היה כותב נניח ביוגרפיה של ואן גוך. קראתי את זה לפני שנים, וזה כל כך אירוני והרואי כאחד, בייחוד הרגע בספר שבו אתה – כלומר אני – הבנתי שאין הבדל בינו לביני.
    http://www.amazon.com/World-Light-Halldor-Laxness/dp/0375727574

  • dshalit  On אוקטובר 21, 2012 at 9:37 am

    היי מרית. תודה על התגובה. ראשית אני מחבב את אפרת לביא מבחינת הפרסונה שלה המוצגת על הבד ולכן נכתבו הדברים. בניגוד לך, אני כותב כמי שראיין שחקנים שנים רבות. בניגוד לספר הכתוב אותו ציינת, חווית 'סיפור החיים' של המרואיין חוזרתעל עצמה שוב ושוב, ועליו לכן, לדעתלבצעה, לשנות, לשפץ וכד' לפי הצורך והזמן וההזמן החולף. הצטערתי לקרוא שלביא לא יודעת לעשות זאת. לא היתה בה שום אירוניה. היא סיפרה משהו "אז איז", ולכן אדם יוצא "פאתטי". אולי נלחצה, אולי לא יודע מה. הרי כולנו חוזרים על סיפורים בפגישות, ואם אנחנו לא לומדים להשתנות עם "הסיפור" שלנו אנחנו נתפסים כטרחנים. כתבתי כעיתונאי וגם כ"יועץ תקשורת". זה מה שהייתי מייעץ לה. תלמדי לשווק את עצמך. היא קצת חיה ב"סרט ישן", וחבל

  • דניאלה  On פברואר 19, 2013 at 8:45 am

    כמי שהכירה את אפרת לביא אישית בילדותה בארה"ב, אני שותפה לכותב הכתבה. בילדותה בארה"ב סיפרה לנו אפרת, שוב ושוב, שיום אחד תינשא לרופא עשיר ותחיה בארה"ב שקסמה לה אז כפי שדיסנילנד קוסמת לילדים החיים מתחת לקו העוני. החלום הזה היה אז במרכז מעייניה, חלום של ילדה בת שלוש עשרה שמתקשה לחיות ולחוות את ההווה מתוך צורך עמוק להפוך ל"נסיכה". כנראה שבהתעקשותה לממש את החלום הילדותי הזה, ויתרה על האפשרות לממש את עצמה מקצועית כשחקנית, וחבל שכך. בכתבה בעיתון הארץ ניכרים שני החלומות וגם הצורך להציג עצמה, עדיין, כ"נסיכה". בשני החלומות ודרך הצגתם יש משהו מאד עצוב, כשמדובר באשה בת 62. אינני יכולה שלא לשאול את עצמי איך מרגישה בתה המאומצת, שחייבת לצמוח תחת הצל הנסיכותי המדומה הזה…,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: