כשאפרת לביא מספרת על אפרת לביא

הרבה תלוי בדרך שאנחנו מספרים את עצמנו ועל עצמנו. באתר "הארץ" התפרסם בתחילת השבוע ראיון עם אפרת לביא, שחקנית ואיקונה קולנועית מקומית של שנות ה-70'. בתחילת הכתבה מספרת לביא, בפרטי פרטים ומתוך כוונה מלאה, ולא כאילו העיתונאית ציפי שוחט, חילצה זאת ממנה כנגד רצונה, את סיפור השתתפותה בסרט בשנת 1995 "הנשיא מאוהב", עם מייקל דגלאס ואנט בנינג. לביא שיחקה תפקידון בסרט, למעשה סטטיסטית נטולת-טקסט, בסצנה סביב שולחן הנשיא.

אני מכיר את סיפור הקוריוז הזה. קראתי וצפיתי בו בשני ראיונות כתובים ומצולמים של לביא מהעבר, והופתעתי שהיא שוב חוזרת אליו, 17 שנה אחרי. סוף סיפור: לביא הצליחה לדחוף מילה לסצנה, מילה שזכתה לאישורו של הבמאי רוב ריינר.

מה שעצוב בכל העניין הוא שאדם קם ונעלם מפה לעולמות אחרים, וחוזר ומספר סיפורים על עצמו, סיפורים מביכים, על גבול הפתטיות. לו לפחות היתה אירוניה עצמית בסיפורה, פרספקטיבה, מרחק הזמן. אבל לביא כנראה לא קלטה שישראלים היום קמים ונוסעים וחוזרים ומוכרים לאמריקה, קונספטים וסדרות וכישרונות, ומצליחים ונופלים וקמים. היא מספרת לעצמה ולפרובינציה על מילה אחת שהגניבה לסרט הוליוודי לפני 17 שנה.

לביא גילמה את האשכנזייה הטובה בכמה סרטי בורקס בשנות ה-70, ואז שיחקה את חנה גונן ב"מיכאל שלי". המראה האניגמאטי שלה עבד בשירותה. לביא מעוררת את סקרנות המצלמה וסקרנות הצופה, נושאת עליה דוק של מסתורין וייאוש, וללא ספק יכולה היתה לפתח קריירה נאה בארצה שלה. היא נסעה מפה, והחיים לקחו אותה כמו שהם לוקחים את רובנו. מה שברור הוא ששום דבר מקצועי מהותי לא קרה לה מאז.

במהלך שנותיה בארה"ב, לביא רצה לאודישנים והשיגה לעצמה עוד מקצוע לפרנסה וחיה את החיים בכלל, שזה בסדר גמור. אבל לאורך התקופה שלה שם חלפו להן שנות ה-30 וה-40 וה-50 של חייה, הפריים-טיים של כל פרפורמר.

גם בין השורות בכתבה התקשיתי לקרוא את חייה של לביא ולדעת מי היא "באמת". גם לא ממש רציתי לדעת. לביא עדיין מדברת על תיאטרון וקולנוע כנושא שעומד על הפרק. היא נמצאת פה בהזמנת פרטנרים מפעם, לצורך תפקיד בהצגה באנסמבל הרצליה, וחרדה פן לא תשתלט על העברית. עוד אירוניה שהולכת לאיבוד. השחקנית הישראלית שנוסעת לשם ועמלה שנים לטשטש את המבטא הישראלי, וכעת היא צריכה לשוב ולכבוש את שפת אמה. כמה חבל ששחקנים, זמרים ובדרנים, נותרו בעיקר טריטוריה של עיתונות שטחית וטלוויזיה חטטנית. הם חומר ספרותי, גם, ואולי בעיקר, אם החמיצו את זמנם ואת קהלם.

 

http://www.haaretz.co.il/gallery/theater/1.1819924