א' חברתי הטובה, צלצלה ואמרה שיש לה פוסטר של "בלו-אפ". הבן שלה עובר דירה ונמאס לו מהפוסטר הזה שתלוי לו בחדר מגיל 17. הוא כבר אחרי 30. אולי אחד הילדים שלי רוצה את הפוסטר. צבע אדום, רואים את דיוויד המינגס מצלם מישהי. זוכר? בטח זוכר. "יצרים של אנטוניוני", ככה כתבו אז במודעות. אולי נגה תרצה. בת 17, לומדת במגמת קולנוע, אולי תתלה בחדר.
א' היתה כבר בדרך לעבודה, הפוסטר במושב לידה. חיכיתי לה למטה. היא עצרה לידי תוך דקות. חילצה את הפוסטר מהרכב וסובבה אותו לעברי, כמו ילד שמוסרים לאימוץ. פניי נפלו. התמונה של גיבור הסרט גוהר מעל אישה, תמונה שנעקרה ממהלך הזמן, שוטינג, צילום, הריגה. יכולתי לראות את הזריזות שבה מישהו רצה לשוב ולמכור לנו אז את רגע הסרט, הרגע בו חשבנו שמה שאנחנו רואים, כמו גיבור הסרט, הוא הדבר עצמו, חזות הכול, הצופים הנכונים בסרט הנכון. לא רציתי להעכיר את רוחה של א'. גלגלנו קצת בחשיבות הסרט לחיינו אז, הודינו שלא ממש הבנו אותו בנעורינו, ואני גררתי את התמונה במסגרתה הכבדה במעלה המדרגות.
נגה הגיעה הביתה בשעת צהריים. סובבתי אליה את הפוסטר והמתנתי לתגובתה. היא שמעה על הבמאי, לאו דווקא על הסרט. "הגבר ממש תוקף אותה", אמרה. רווח לי. כל דבר בזמנו. הורדתי את אנטוניוני לפינת הרחוב, שמישהו ייקח אותו, מעריץ נואש, אוטו זבל, מישהו.
דוד שליט 
תגובות
למה אין צילום של הפוסטר?!
אופסס… הוא, הצילום, הופיע שניה אחרי שהתלוננתי
לוקח את מילותי חזרה