עמדתי קרוב לגולדה. יכולתי להגיד לה משהו. היה זמן. חורף 1971. הרבה לפני המלחמה. מספיק זמן להתראה, להרתעה, לכל מה שצריך. עמדתי קרוב, אולי מטר וחצי מגולדה. רואים בצילום. גולדה, שמוליק עצמון, ארי קוטאי, ואני. שני שחקנים ותיקים ואחד צעיר, חיוך מרוח על פניו, הבעה אופיינית כשעומדים קרוב למלכות.
מה הייתי אומר לה? שבדיוק חזרתי ממילואים בעזה? אל תשאלי, גולדה, נכנסתי עם הקומנדקר לרחוב הראשי, לא תאמיני, מהירות אפס בתוך פקק, יכלו לזרוק רימון לתוך הארגז ולגמור אותנו. אבל לא על זה רציתי לדבר איתך. על מה כן? על המבטים שלהם, גולדה. משטמה, זה מה שראיתי בעיניים שלהם. משטמה זה מילה מהתנ"ך, אני חושב. בחיים שלי לא השתמשתי בה, ופתאום היא קפצה לי לראש כשראיתי איך הם מביטים בי, חולף על פניהם באיטיות, ידיים על ההגה ונשק בין הרגליים, כמו מטרה במטווח, והעיניים שלהם רוחשות לי אלף מיתות. לא פחדתי, גולדה, רק הייתי מלא תמיהה, כמו ילד קטן שלוקחים אותו לטיול בארץ פראות. אני יודע, גולדה, אמרת שהם לא קיימים האנשים האלה, שהם לא עם וזו לא ארצם, ומה? את אומרת שאריק הולך להיכנס בהם בקרוב ולנקות את הרצועה? בטח, בטח, גם אני בעד חיסול הטרור. והמצרים, בטוח כל השקט הזה? מצטער שאני מטריד אותך עם המחשבות המבולבלות שלי, גולדה, את בטח צריכה לחזור לירושלים. קראתי שיש ברדק בקטמונים, פנתרים שחורים פתאום. אמרת משהו? סליחה, חשבתי ש.. מה? אם אני נהנה לשחק בהבימה? בטח, בטח. אני רק סטטיסט בהצגה, אבל תיאטרון לאומי, את יודעת, כבוד. ולא רק אני, כבוד לכולנו, כל החבר'ה, כל הסטטיסטים. אני אמסור מה שאמרת, וברכות, בטח, לכולם. תודה, גולדה, תודה רבה לך, תודה, תודה.
כמובן שלא דיברתי עם גולדה. היא באה להצגה "יהדות הדממה" על הרדיפות אז בברית-המועצות, ימי ההפגנות של "שלח את עמי", והלכה ללחוץ ידיים לשחקנים הראשיים. זקני הבימה, כמו זקני מפא"י, לא פינו מקום לאף שמנדריק שילחץ ידיים עם גולדה, ובטח שלא ידבר איתה. המון באו אז להצגה והצטלמו עם השחקנים, ישר לעמוד השער של עיתון "דבר", יגאל אלון וזלמן שז"ר, מי לא? פה ושם הצלחנו הסטטיסטים להתגנב לאיזה צילום, ועשינו את עצמנו מקשיבים לנאומים על מצב היהודים ברוסיה, והבטחנו אחד לשני לגמור לימודי משחק וללכת הכי רחוק שאפשר מהתיאטרון המאובן הזה.
ואז באה המלחמה וגויסנו כולנו. ואני? לא הייתי גיבור ולא הייתי קורבן, סתם אחד שעבר בתוך האש, ויכול היה להרג אבל נשאר בחיים. כשהנשיא קציר אמר את המשפט "כולנו אשמים", חשבתי דווקא שכולנו סטטיסטים, טמבלים כאלה, וארבעים שנה אחר כך, כשמלחמה שוב מאיימת, ברור שנשארנו סטטיסטים, לא קובעים כלום בהצגה המחודשת הזאת. רק שהפעם לא נדהר אל תוך האש. האש תשיג אותנו בבתינו, ימי מלחמות קל"ב. אלא אם כן נלמד לכתוב מחדש. אקדח על הקיר לא יירה בהכרח במערכה השלישית, והגברת השמנה ששרה לא תקבע שהגענו לסוף. ואידך זיל גמור.
תגובות
1971
לפני או אחרי ההתפרצות של הפנתרים ?
אשכנזים אתם לא שייכים למרחב
נכון מוני. אנחנו לא שייכים למרחב כי אנחנו לא ערבים ולא בבונים שחורים בני דת משה שבעצם גם הם ערבים.
מה שבטוח, לפני הפגישה שלה איתם
במלחמת אוקטובר אני הייתי איש צוות תותח מתחילת המלחמה כחייל סדיר ווהתמזל מזלי לא לראות את פניו של אף חייל מצרי. חטפנו אש ארטילרית ,כן. ירו עלינו ממטוסים,,כן. היו פצועים בסוללה שלי בשמונה באוקטובר בדיוק כאשר דדו אמר "נשבור להם את העצמות".האמת שקינאתי במי שנפצע כדי לא להמשיך במצב הפסיכולוגי הבלתי נסבל.
אמרו שהיה ניצחון צבאי אדיר, אבל אותי זה לא מעניין.
מה שאני יכול לחדש זוהי השיכחה. בחודש דצמבר 1973 היו בחירות והמערך זכה בבחירות.. אתמול בתכנית פוליטיקה שאלו למה ממשלה שכשלה נבחרה שוב. מוטי אשכנזי שהיה מפקד המוצב צפוני ביותר אמר שהמערך נבחר משום שהציבור היה בהלם .
מוטי אשכנזי לא דייק וזה מתקשר לפוסט, הציבור לא היה מטומטם או סטטיסט.
אצל בגין ב 1973 לא נפל האסימון והוא התנגד לכל פתרון במשא ומתן ולכל נסיגה. הוא התנגד להסכם שחילץ אותנו מהשהיה במה שקראו אז "אפריקה"(הגדה המערבית). הוא התנגד להסכם שסיים את מלחמת ההתשה עם סוריה בסוף אפריל 1974. הוא התנגד להסכם הפרדת הכוחות ב 1975.