ה-6 ביוני שלי

 

מאז שאני ילד, נפלתי בשבי של התאריך הזה. ה-6 ביוני. לוגו מנצח. כי מה היה לנו בתור ילדים? ה' באייר, א' בתשרי, אותיות כאלה. כמו עם נתיב הל"ה, כ"ג יורדי הסירה. אפילו מתאריכים לועזיים עשו אצלנו אותיות – כ"ט בנובמבר. אני יודע שזה אינפנטילי, אבל כשראיתי את הצירוף הזה בתור ילד – ה-6 ביוני – אמרתי, הממ, מעניין מה זה. בהתחלה זה רק היה שם של רומן בהוצאת מזרחי, עם ציור שער של פיצוצים וקצין אמריקאי שמביט בעיניים של אהובתו. וכבר היה ברור לי ש-6 ביוני זה אקשן ענק. ואז קראתי קצת על היום ההוא, היום ששינה את פני מלחמת העולם השנייה, פתיחת החזית השנייה, "הסוף של ההתחלה" כמו שאמר צ'רצ'יל. אלה דברים שנורא מרגשים אותך בתור ילד. זאת הידיעה שהחבר'ה שלך – עוד לא דיברו אז על כך שבעלות הברית נמנעו מלהפציץ את המסילות למחנות ההשמדה – הולכים לנצח את הגרמנים. ואז באו הספר והסרט "היום הארוך ביותר". נו, אז כבר היה ברור שזה לא רק זיהוי של תאריך, אלא ה-יום, D-Day. הגדול מכולם. ועוד מוגש בשלוש וחצי שעות סרט בשחור-לבן, 42 כוכבים בתפקידי לוחמים ומפקדים, פקודות יורדות באנגלית, גרמנית וצרפתית, והמארש הקצבי. ה-6 ביוני התאזרח בלבי לנצח. ואז באה מלחמת תשכ"ז. אני לא רוצה להישמע לא-ציוני, אבל האם באמת היינו חייבים? "בחמישי ביוני, גדוד השריון פרץ". למה? יש היום די מחקרים על-כך שאפשר היה למנוע את המלחמה ב-67'. ואז, ב-82', התחלנו את המלחמה הנגררת והנוראית ההיא, ודווקא ב-6 ביוני. נראה אותם מערבבים ככה חגים בלוח השנה. אבל מלחמות? בכיף, כמו ימי הולדת בקיבוץ, מרכזים ארבע באותו יום.

לא שאני צריך עדות מהסרטים, אבל התפיסה הרומנטית שלי לגבי ה-6 ביוני חטפה מכה כשצפיתי במרחץ הדמים בעת הנחיתה בחופי נורמנדי ב"להציל את טוראי ראיין", הסרט של סטיבן ספילברג. 6 ביוני נשאר אצלי געגוע לא ברור. עניין ביני לביני. לפני 20 שנה, בשנת היובל לפלישה, הלכתי לראיין ל"הארץ" כמה לוחמים שהשתתפו במבצע. גירדנו אותם במאמצי-על. מי כבר לחם בנורמנדי והגיע לישראל? איתרתי מישהו בצפון תל-אביב שהיה בצבא הפולני הגולה. הוא נזכר שפילדמרשל מונטגומרי בא לבקר אותם לפני הפלישה. מונטי?!  מה הוא אמר לכם? איפה הוא עמד? באיזה מרחק ממך? כל השאלות ששואלים מישהו שראה סלב מקרוב. מרואיין נוסף היה חיים הרצוג. כן, נשיאנו. הוא היה אז חייל אירי צעיר, רחוק מגלי הפלישה, אבל מוצב בשטח, חוקר שבויים גרמניים שנתפסו בימים שלאחר מכן. ראיינתי את הרצוג במשרדו בתל אביב, זה היה אחרי פרישתו מהנשיאות, וברגע מסוים הוא הוציא מהארון סכין קומנדו וצעיף צבעוני. "לקחתי את זה משבוי גרמני", הרצוג אומר, מחזיק מולי סכין מפחידה וצעיף עם ציורים של צלב קרס. "אני לא יודע מה לעשות עם זה" הרצוג אומר, ואני חושב לעצמי באותו רגע שהאיש סוחב את הסובנירים האלה עליו כבר חמישים שנה, בארץ שטובלת בחגיגות ובמלחמות היהודים, אבל אין לה שום רספקט ושום עניין ב-6 ביוני של אחרים. היה משהו נורא עצוב ברגע ההוא. היום הרצוג היה מעלה את הסכין והצעיף לאי-ביי ומוכר בשנייה לאיזה ניאו-נאצי. אבל מי יודע, אולי העיתונים פה היו מורחים כותרות בעמוד השער, "הנשיא לשעבר סוחר במזכרות נאציות", בוז'י היה מתחיל לגמגם משהו בשם אבא, ותיכף היתה מתחילה פה עוד מלחמת יהודים, ושוב ב-6 ביוני שלי.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: