השיבה לקולנוע תמר

עצרתי מול קולנוע תמר. זה קורה כל פעם שאני נוסע לחיפה, ואיכשהו עובר בסביבה, מרחק הליכה מהבית בו גדלתי. כלומר, זה לא קורה הרבה. אבל הנה אני פה, מכוון מצלמה אל בית הקולנוע, מנסה להשיג פריים נקי, ללא הגדר שכולאת את הבניין. את הגדר הקימו מתישהו אחרי השריפה. לבתי קולנוע היתה פעם תכונה כזאת, לעלות בלהבות. לקולנוע תמר זה קרה ביום שבת אחד, אפריל 1969. ההצגה באידיש של דג'יגאן שתוכננה לאותו ערב, כבר לא התקיימה. התקרה – בעיתון כתבו שהיתה עשויה סיבית ואסבסט – קרסה פנימה. כתבו שהבמה, הכיסאות, שום דבר מכל אלה, לא נפגע בדליקה, אבל הקולנוע נסגר. לתמיד. כל זה שלושה חודשים לפני שימלאו לו עשר שנים. מבנה ענק, מצויד בכל השכלולים, גם את זה כתבו בעיתונים. מה שלא כתבו זה שקולנוע תמר היה זר לשכונה. כמו בריכת השחייה לידו ומגרש הכדורסל של הפועל חיפה מעליו. מי בונה בית קולנוע ברחוב שכולו עלייה תלולה? אנשים רוצים ללכת לקולנוע, לא לטפס אליו.  

השכלולים של תמר עשו אותו בית לסרטים הגדולים. "אקסודוס", "דוקטור ז'יוואגו", "סיפור הפרברים", "צלילי המוסיקה", "12 הנועזים". סרטים שהחזיקו שבועות וחודשים ומשכו לשכונה גם אנשים מהקריות. במודעות כתבו ש"הסרט לא יוצג בחיפה והסביבה במשך שנה", וכולם מיהרו לתמר.  ברוב הזמן הציגו שם סרטים שלא עניינו קהל. קולנוע תמר התנפח עם כל סרט ענק וחזר ונשכח כשהוצג שם סתם סרט.

לפני כמה שנים אספתי חומרים לספר על התקופה ההיא, ופגשתי את אביעזר ברלצקי, הבעלים של קולנוע פאר. הוא סיפר לי איך ניסה בזמנו לשכנע את טננבוים, הבעלים של תמר, שיבנה לידו, במרכז בתי הקולנוע ברחוב הנביאים. אבל טננבוים התעקש על  העלייה ההיא בקצה של הדר הכרמל. אחר כך ברלצקי השכיר את פאר לגרידינגר מקולנוע ארמון, וטננבוים עשה הסכם עם דוידון מקולנוע מאי, וככה החזיקה חבורת הגברים ההיא, בשני גושי בתי-קולנוע, ונלחמה אלו באלו על הקהל של חיפה.

אבל כל זה מת ונשכח. השנים שעברו עשו רע לכל הדר הכרמל, ובדרך דוממו גם את מגרש הפועל והבריכה וקולנוע תמר. רק כוחות הטבע המשיכו לעבוד. האדמה מסביב ומעל לחצה על הקירות של תמר, וגשמים של חורף ועוד חורף זלגו לתוכו, מעל ומתחת ובין הסדקים בבטון. רצפת היציע ורצפת האולם קרסו אל תוך קומת הלובי וקרקעית הקולנוע. עוד זמן עבר, ושיחים ועצים התרוממו מתוך ההריסות והאדמה ושלחו ענפים שהקיפו ועטפו את חלל הקולנוע.

את כל אלה אפשר לנחש גם ממבט-על מההר, אל צמרות העצים שמציצות מהתקרה הפעורה. אבל כשעצרתי הפעם גיליתי את הפירצה, חתך בגדר המקיפה את בית הקולנוע. התפתיתי לחשוב שזה לכבודי ולמעני. גחנתי פנימה. טיפסתי מעל גבעת העפר שחסמה את הכניסה ונחתתי בתוך סבך צמחייה. התרגשתי כמו בכל פעם שאני חודר לאחד מבתי הקולנוע הישנים. העבר של תמר לא ניתן לזיהוי, אבל ידעתי שאני דורך על חורבות האולם, על קירות ועמודים שקרסו והתפוררו בתוכו. המשכתי והתקדמתי. הדפתי ענפים ושיחים. ואז ראיתי את הקיר. הקיר האחורי של הקולנוע. כלומר הצד הפנימי של הקיר האחורי. או מה שנשאר ממנו והתנשא כעת מולי. גרמי מדרגות תלויים על קיר. גרמי מדרגות שהוליכו לאולם וליציע שאינם עוד. שרידי מקדש עתיק שנגלה במעבה יער.

ואז ראיתי גם אותם. שלושה צעירים שרועים בתחתית המדרגות. שקי שינה על רצפת האבן, מוקפים ברפש ובסימני הזמן. שלושה פולשים. המצלמה שלי כבר תקתקה, אבל הייתי חייב גם הסבר. אמרתי להם שאני מתעד בתי קולנוע וגם השמעתי קריאות התפעלות מהמקום, כמו תייר בספארי. האמת שהייתי לחוץ מהשלושה. הם היו מזמן אחר, עם צרכים אחרים. ילדים להורים שלא יודעים לגדל ילדים. ככה הם הציגו את עצמם. עזבו את הבית. נעלמו. אין להם עניין בצבא. אין להם טלפון סלולארי, לא מחשב, גם לא עניין בבתי קולנוע. לא ידעו בכלל שזה בית קולנוע. מבחינתם זאת היתה חורבה שאפשר להסתתר בה. הצעירה ביניהם שאלה אותי למה הכתובת על הקיר מכוונת ליציאה למעלה. אמרתי לה שזה יציע, לא יציאה. היא לא הבינה מה פירוש המילה. אולי היתה דיסלקטית. אמרתי לה שפעם היו יציעים בבתי הקולנוע, ושרטטתי בידי מבנה משופע ושורות יציע היורדות מעל אולם. שלושתם הקשיבו בנימוס. אולי גם הם חששו. כשאנשים נתקלים זה בזה בלב היער, לעולם אין לדעת. זה היה היער של ילדותי, וכעת שוכנים בו זרים המדברים בשפה מתגוננת ותוקפת משלהם. המשכתי לצלם עוד ועוד.

רק כשיצאתי משם הבנתי שהייתי צריך להתעניין בשלושת הצעירים האלה יותר מאשר בחורבות הקולנוע. כמה אירוני, חשבתי. הם ברחו מהוריהם ומצאו מסתור בבית הקולנוע, בדיוק כמוני בילדותי. אבל היה מאוחר לזה. המשכתי כמו תמיד, לרחוב בו גדלתי. רוב החנויות היו נעולות, לא שזה חדש לי, וכמוהם גם הבית בו נולדתי. למרבה ההפתעה חלון המטבח בדירת הקרקע שלנו היה פתוח, ויכולתי להתרומם מהרחוב ולהציץ פנימה אל העזובה. חלל המטבח הקטן שבו כלאה אמי את זעמה. קראתי 'הלו' ועוד 'הלו'. אדם מבוגר שמבקש להיכנס לראות את הבית שבו גדל, ומקווה שאיש לא יענה לו, ושיוכל ללכת משם, להסתלק מביתו שחרב.

 

 

 

בלו אפ אנד אאוט

א' חברתי הטובה, צלצלה ואמרה שיש לה פוסטר של "בלו-אפ". הבן שלה עובר דירה ונמאס לו מהפוסטר הזה שתלוי לו בחדר מגיל 17. הוא כבר אחרי 30. אולי אחד הילדים שלי רוצה את הפוסטר. צבע אדום, רואים את דיוויד המינגס מצלם מישהי. זוכר? בטח זוכר. "יצרים של אנטוניוני", ככה כתבו אז במודעות. אולי נגה תרצה. בת 17, לומדת במגמת קולנוע, אולי תתלה בחדר.

א' היתה כבר בדרך לעבודה, הפוסטר במושב לידה. חיכיתי לה למטה. היא עצרה לידי תוך דקות. חילצה את הפוסטר מהרכב וסובבה אותו לעברי, כמו ילד שמוסרים לאימוץ. פניי נפלו. התמונה של גיבור הסרט גוהר מעל אישה, תמונה שנעקרה ממהלך הזמן, שוטינג, צילום, הריגה. יכולתי לראות את הזריזות שבה מישהו רצה לשוב ולמכור לנו אז את רגע הסרט, הרגע בו חשבנו שמה שאנחנו רואים, כמו גיבור הסרט, הוא הדבר עצמו, חזות הכול, הצופים הנכונים בסרט הנכון. לא רציתי להעכיר את רוחה של א'. גלגלנו קצת בחשיבות הסרט לחיינו אז, הודינו שלא ממש הבנו אותו בנעורינו, ואני גררתי את התמונה במסגרתה הכבדה במעלה המדרגות.

נגה הגיעה הביתה בשעת צהריים. סובבתי אליה את הפוסטר והמתנתי לתגובתה. היא שמעה על הבמאי, לאו דווקא על הסרט. "הגבר ממש תוקף אותה", אמרה. רווח לי. כל דבר בזמנו. הורדתי את אנטוניוני לפינת הרחוב, שמישהו ייקח אותו, מעריץ נואש, אוטו זבל, מישהו.  

רקוויאם לקופת הכרטיסים

 

קולנוע שרון, נתניה (צילום: דוד שליט)

 

פחות ופחות אנחנו נדרשים היום לעמוד בתור לקופות כרטיסים. המוכרים והמשווקים מעדיפים שנזמין ונכרטס דרך הרשת, דרך הבנק, דרך העמדות האוטומטיות. לא במקרה הוצג בשעתו ישראל קטורזה כתימהוני המתעקש עדיין להתחכך בתור למופע של אלטון ג'ון ולהתייצב מול עמדת מכירה אנושית. ומה כבר  נשאר מנקודת המכירה ההיא? נעלמו קופות הברזל עם סבכת הסורגים, זכר לזמנים בהם המשכורות היו צנועות, לאנשים קשה היה להיפרד מהכסף, וגם צריך היה להגן על הקופאי מזעם העומדים בתור.

הייתה פעם הפרדה ברורה בין הקופאי לשאר העולם, כמו בחנויות המכולת שבהן ביקשת, והחנווני שלף מצרך. המגע ליד הקופה היה אכזרי וחד. דחפת את הכסף מבעד לחור הקטן בסבכה, וקיבלת כרטיס. הקופאי בדרך כלל היה קשיש עצבני, שרוי באפילה, רק ביקש להיפטר ממך, והתור מאחור לחץ. הייתה אז צפיפות קבועה סביב הקופות, בוודאי בבתי הקולנוע. נדירות המוצר ומיעוט הצגות ביום יצרו הרבה זמן המתנה, ועשרות קופות למכירה מוקדמת צצו בערים, ברחובות ראשיים ובחצרות בתים.

קופות הכרטיסים היו פונקציונאליות, מעטות מהן מעוצבות, ומחוץ לעסקי השעשועים אפילו פחות מזה. קופאים בבריכות שחייה ציבוריות, לבושים בגדי-ים, שירתו אותנו מאחורי רשת ברזל חלודה ממלח הים. במגרשי הכדורגל הסתפקו אז, ויש גם היום, בחור בקיר, שצריך להתכופף אליו. במטבחי הפועלים הקופה הייתה בודקה עץ מתוכה גערה בנו החברה מהקואופרטיב, ובקופות שבאחורי האוטובוסים העירוניים תיזז אותנו החבר מהקואופרטיב.

העידן המיוזע ההוא נגמר בשנות ה-80', עם התרכזות העסקים בקניונים ותחילת עידן הצריכה. נעלמו רשתות הברזל, ותחתיהן הוקמו קופות הזכוכית הנעימות למראה. נהיה קל יותר להיפרד מהכסף, והקונים הישירו מבט אל הקופאי שלהם. לא היה חשש שמישהו יפוצץ את הזכוכית מהקריזה שנגמרו הכרטיסים. מלא באולם 3? מרימים ראש ללוח המרצד מעל הקופה, ומאתרים סרט אחר באולם 12.

מרגע שהתחלנו לכרטס מול המחשב והאוטומטים למיניהם, הורדו המחיצות האחרונות גם בקופות. במגה-פלקסים החדשים נראית היום הקופה כמו עמדת כספר בבנק או לחילופין דוכן חברת תעופה בנתב"ג. לוח הסרטים דומה ללוח טיסות, והקופאים החמצמצים של פעם פינו מקומם לדיילות מכירה צעירות ומאירות-פנים. מהומות ליד הקופה? אתם כנראה חיים בסרט ישן.

בתי הקולנוע הנדיבים של בודפשט

חזרתי מבודפשט לפני כשבועיים. נתקלתי שם בתופעה מעניינת, מסורת למעשה, של בתי קפה ובארים בלובי של בתי הקולנוע. מדובר במקומות מפגש שפתוחים ללקוחות ללא קשר לסרט המוקרן. בישראל זה קיים בצורה מצומצמת במספר סינמטקים, בבודפשט זאת השיטה.  רוצה? זה בית קפה. רוצה? נכנס לסרט. הסרט חרא? בלובי מוכרים לך גם די.וי.די בדרכך הביתה. כך המקומות הללו הפכו מרכזי בילוי, הסתופפות והצטופפות לסצנת האמנים ולצעירי בודפשט בכלל. הלובי וגם קומת הגלריה של הקולנועים מצוידים גם באינטרנט אלחוטי, חלקם משמש לתצוגת תערוכות וחלל למסיבות.
הכי יפה וצנוע זה נראה על כעשרה בתי קולנוע שם ששרדו את המעבר לרבי-אולמות, שומרים על המראה של פעם, ומשקיעים בשימורים ושיפוצים. רובם מקרינים סרטים ישנים ואיכותיים, בשפת המקור (האירופאים מכורים לדאבינג) וברמת הקרנה גבוהה. והעיקר שלא ממהרים להרוס שם ולמחוק. לא פלא, כשכל בית קולנוע שם משדר מלכותיות וקיסריות אוסטרו-הונגרית. הנה כמה מהם. 
 

אורנייה, על רחוב ראקוצי. נבנה בסוף המאה ה-19. (צילום: דוד שליט)

אורנייה, מבט אל תוך הלובי והמדרגות לגלריה. (צילום: דוד שליט)

אורנייה, מבט מהלובי אל קומת הגלריה ובית הקפה. (צילום: דוד שליט)

אורנייה, מבט מהלובי אל כיוון דלתות הכניסה והרחוב. (צילום: דוד שליט)

אורנייה, אכסדרה פנימית. המקום המרווח משמש גם להצגות ומופעי מחול. (צילום: דוד שליט).

הונייה, על שדרות ארז'בט. (צילום: דוד שליט)

הונייה, מבט על קומת הכניסה. (צילום: דוד שליט)

הונייה, מבט על קומת הכניסה, מימין כניסה לאולם, משמאל מדרגות לבית הקפה בקומת הגלריה. (צילום: דוד שליט)

ארקמוזגו פילם מוזיאום. על שדרות ארז'בט. (צילום: דוד שליט).

קינו, על שדרות סינט אישטוון. מחוץ לפריים, משמאל, בניין תיאטרון מהמם ביופיו. (צילום: דוד שליט).

קינו, מבט מבפנים. (צילום: דוד שליט)

קינו, מבט נוסף, על הבאר וקומת הגלריה, שכרגע מגובבת. (צילום: דוד שליט)

מובז, על שדרות טרז. אחד החללים המבוקשים בעיר למסיבות. (צילום: דוד שליט)

ויש המשך לסיפור הקולנועים הזה. בבודפשט נמצא גם קולנוע קורבין (שפירושו עורב), שיכול להתנאות בתואר בית קולנוע שהוא גם אתר גבורה. הבניין הזה נחשב למעוז הגנה מיתולוגי של המרד ההונגרי של אוקטובר 1956. הקולנוע ניצב במקום אסטרטגי, וכוחות הלוחמים ההונגרים שהתבצרו בו עיכבו את ההתקפה של הסובייטים ואף חיסלו שני טנקים. מהצילומים הבאים תראו שהמקום הפך למעין מזבח, עם לוחות זיכרון ואנדרטות שמקיפים אותו. כמה חבל שההונגרים לא מנסים לתקשר עם אורחים מבחוץ. כל הכיתובים שם הם בשפה ההונגרית. די טיפשי, שכן הם מאוד גאים במיתולוגיה של 1956, אז למה לא לכתוב משהו באנגלית? המבנה עצמו יפה, ולמרות שכאן חילקו את הקולנוע לשישה אולמות חדישים, קומפלקס לכל דבר, הרי שגם בקורבין פתחו בית קפה בלובי, מוכרים בו ספרים וגם די.וי.די, והרוח הישנה והטובה עדיין עמו.

קורבין, על כיכר קורבין. הקולנוע סגור בתוך חצר פנימית ענקית. (צילום: דוד שליט)

קורבין, אנדרטה לכבוד הלוחמים, עם זרי הזיכרון שהונחו שם בחודש שעבר. (צילום: דוד שליט)

קורבין, מבט על הלובי, הדוכנים והעלייה לגלריה. (צילום: דוד שליט)

קורבין, פיתוחים לאורך העמודים. (צילום: דוד שליט)

קורבין, הכניסה לאולמות. (צילום: דוד שליט)

קורבין, מבט על סמטה צדדית, כנראה אחד מנתיבי ההתקפה של הטנקים הסובייטים. (צילום: דוד שליט)

קורבין, 1956. ימי הגבורה.

הקניון ועונשו

קולנוע תל-אביב, מרץ 1998

 

קניון עזריאלי, יולי 2009

מעל פסגת קולנוע תל-אביב

הבחור מהוט ניוז קבע אתי בכניסה לקולנוע תל-אביב. אייטם על בתי קולנוע מועדים להריסה. השפיל הקבוע שאני עומד על רקע החזית ומדבר על הקולנוע, כאילו זה ישנה משהו. הבחור קבע וביטל, קבע וביטל, אז נכנסתי לבדי (בעצם, צלצלתי לשרון רז, שיבוא להחזיק לי יד, או לפחות מצלמה, אבל לא הסתדר לו). 
האמת שהייתי רוצה להפסיק עם הכניסה הזאת לתוך קרביו של קולנוע נטוש ואפל. ועוד קולנוע תל-אביב. הוא מעולם לא היה מבתי הקולנוע האהובים עלי. לכל היותר עורר בי יראת כבוד. מרחבים עצומים של אולם ויציע ולובי, וחדרי שירותים. מה שהתחיל כבניין בבעלות חברת פוקס המאה ה-20 ואכסניה לסרטי הסינמסקופ שלה, והידרדר להיות עוד אחד הנכסים של רשת גולן-גלובוס.
בגישושיי בחשכה  גיליתי שלקראת ההריסה הצפויה פירקו את קירותיו הפנימיים שנבנו בסוף שנות ה-80' כדי להפרידו לשלושה אולמות, וכך ניצבתי מול ימי בראשיתו, אולם ויציע ענקיים בחלל אחד. הבניין שהוכשר בשעתו לתואר בית הקולנוע המפואר ביותר במזרח התיכון. חסד אחרון שעשו לו. להלן, כמה תצלומים שחילצתי משם.
 

מבט מהיציע לאולם. ברקע העיצוב המקורי של קיר הקולנוע עם הצלחות המוזהבות

שורה אחרונה ביציע.

ללא רחמים וללא קרדיטים מזהים. סחורה קולנועית טיפוסית של ימי ג.ג.

חדר המקרין

גג הקולנוע. בנין קולנוע אסתר ברקע.

הלובי. המקום בו רוכזו כל גרוטאות העבר.

הלובי. כניסה ליציע.

רצפת הלובי. תוכניות העבודה של אימפריית ג.ג.

 

 

הגב של בריג'יט בארדו, השדיים של ג'יין מנספילד

שני מחזות מוסר תל-אביביים, שנות ה-60. ומי אם לא העולם הזה היה שם ותיעד?

 

 

הטקסט הנלווה לשלושת התצלומים הועתק כלשונו מהעולם הזה, ינואר 1961: "לטיפול יסודי ביותר זכתה השבוע בתל-אביב כוכבת הקולנוע הצרפתייה בריג'יט בארדו. כאשר הוצגה תמונת ענק של גבה החשוף בחזית קולנוע מוגרבי, כפרסומת לסרטה החדש "האמת", קיבלה הנהלת הקולנוע הודעה דחופה ממזכיר המועצה לביקורת סרטים ומחזות להסיר מיד את התמונה. למרות שאותה תמונה עצמה מופיעה בסרט ובתצלומי הפרסומת הקטנים, קיים סעיף מפורש בחוקת המועצה, האוסר לפרסם תמונות עירום מוגדלות. אותה שעה הגיעה המשטרה לבנין הקולנוע, כדי להסיר את תמונת העירום.  לדברי המשטרה היה צורך בהסרת התמונה מאחר שהרבנות הראשית איימה לערוך הפגנות מול הקולנוע. לבסוף מצא מנהל הקולנוע, גבי מוגרבי, פשרה. פועליו טיפסו על בריג'יט, כיסו אותה בבד כחול. כאשר החל הגשם ביום ראשון, ניצח הטבע את הרבנות: הגשמים והרוחות הסירו את הבד מגופה של בריג'יט.

 

ואל כוכבת קולנוע נוספת שבנתה קריירה על מין, אף כי בסרטים פחות מצליחים ופחות מעניינים משל בארדו  – ג'יין מנספילד. המודעה להלן, גם היא מעמודי העולם הזה של אותם ימים, מדברת בעד עצמה.

 

 

 

הפגנת הקולנוע המאוחרת של הבורגנות

 

בשערי קניון רמת אביב. צילום: ירון ברנר, ווינט.

ספק גדול אם הפגנת הקולנוע שנערכה בתחילת השבוע, מול שערי קניון רמת אביב, תשנה משהו. קולנוע לב אביב מן הסתם, יסגור את שעריו ביום שבת הקרוב, ולכל האנשים הטובים שהגיעו להפגין  נגד הסגירה, יירשם איחור, ואפילו איחור היסטורי. מזה עשרים שנה ויותר בתי הקולנוע כלואים בתוך מצודות הקניונים, נתונים לחסדם של אילי הממון. ומאז אותו רגע, בו ניתנו בידיהם את המפתחות, לב לבייב ושכמותו בוחנים את הכדאיות הכלכלית של קוביית הקולנוע בתוך הלגו העסקי הענק שלהם ובועטים בה כמו ילד שמואס במשחק.

ספק גדול אם בעלי הרשתות הם השותפים הנכונים למאבקם של צופי הקולנוע. לפני כחודשיים, כשהחלה פרשת לב אביב להתגלגל, ראיינתי את איש העסקים איז'ו שני, בן זוגה של נורית שני, בעלת רשת לב. התרשמתי ששני נמצא כבר בשלב הבא של הסיפור, קרי בהליך הבוררות שהוא פתח נגד לבייב. שני אמר לי שמדובר פה בלמעלה ממיליון דולר הפסדים שנגרמו לו במהלך עשר שנות הפעלת הקולנוע. בקיצור, שם המשחק הוא מי יפצה את מי ובכמה כסף.

חזרה למפגינים בחוץ. הם עוררו סימפאטיה מקומית, החתימו על עצומה – כן, חתמתי – אבל לכתבות האוהדות ברשת ובעיתונות, התלוו לא מעט תגובות עוינות. רבים ראו במחאה הצפונית הזאת אקט מתיפייף, ושלחו את הרמת-אביבניקים לראות סרטים בסינמה סיטי. לרוב המגיבים הזועמים לא היה בית קולנוע שכונתי משלהם. תהליך הקניוניזציה של הקולנועים בישראל הביא למצב שבו קהילות שלמות נטולות בית קולנוע. היכן שלא כלכלי לבנות בית קולנוע, בעלי הממון לא בונים בית קולנוע. אבל הטוקבקיסטים, בפרפרזה על משפט שלמה, אמרו לחברים מרמת אביב: לי לא יהיה בית קולנוע וגם לכם לא.

לא שהצפונים נקיים מחטאי-תרבות. ברמת אביב שכן פעם בית קולנוע אידיאלי לצרכים של סרטי רשת לב. לבית הקולנוע ההוא קראו "רמת אביב" ובהמשך שינה שמו ל"תמוז". לא זכורה לי מחאה כשנסגר, כשם שצופי הקולנוע בישראל לא מחו (דמעות של נוסטלגיה בעיתונות אינן נחשבות), כשנסגרו כל הקולנועים הישנים. בשנות ה-80' וה-90' היה פה גל עוינות לקולנועים הישנים, המוזנחים, המגודלים, וכולם שמחו עם הגעתם של האולמות הקומפקטיים והנוחים בקניונים. עכשיו כשמשכו לצופים את השטיח האדום מתחת למושב, כולם המומים.

דרך אחת לפתור את סיפור רמת-אביב היא דרכו של הפטרון: הצופים הממונעים ירחיקו לסינמה סיטי ושכמותיה, ואילו דיירי בתי האבות בשכונה – קבוצת צרכני-קולנוע שקיבלה הבלטה במאבק – ירכשו מעתה קלטות של סרטי לב (אלה מופצים מספר חודשים אחרי יציאת הסרט לקולנועים) ויצפו בהם בנוחות בחדר התרבות. דרך אחרת היא הדרך האזרחית: להגדיר מחדש את גבולות הקהילה, צרכיה וזכויותיה התרבותיים-קולנועיים, ולדרוש אותם.

בסדר הישן בית קולנוע היה חלק אורגני מחיי הקהילה. בראשית ימי המדינה, ראש הממשלה דוד בן גוריון נהג לציין ביומנו את הקמתה של שכונה חדשה ולמנות בחגיגיות את המבנים – בית ספר, מוזיאון, מכבסה ובית קולנוע. באופן אישי, בן גוריון סלד מהמנהג ללכת לקולנוע, אבל הוא כיבד את רצונם וצורכיהם של האזרחים. אילי הממון היום מחויבים רק לבעלי המניות. 

האם לקהילה יש היום כוח ועניין להילחם על זכויותיה הקולנועיות? ההצעות הקודמות למרד צרכנים על בעלי רשתות הקולנוע ו/או על בעלי קניונים מעולם לא הגיעו לשלב המעשה. המאבק המפואר האחרון היה על הזכות לראות קולנוע בליל שבת. הוא נמשך קרוב לעשרים שנה, בגיבוי והמרצה של מפלגות השמאל מול הציבור החרדי, והסתיים בניצחון חילוני מוחלט. למרבה האירוניה, לב לבייב הוא אדם דתי, שהתנה בשעתו את קבלת הזיכיון באי-הפעלת הקולנוע בלילות שבת. סרטי שני נענו, ולב אביב היה לאולם היחידי בעיר החילונית שסגר שעריו עם כניסת השבת. בראיונות לעיתונות אז, נורית שני נשמעה מפויסת ומקבלת את הדין, גם משום שהתושבים לא ממש השתגעו על התוספת החדשה לשכונה. עכשיו המפגינים תקועים גם עם הקניון המפלצתי וגם עם אין-קולנוע.

האם הכל אבוד? סיפור הקרנות השבת בלב אביב הגיע בשעתו לכנסת ובישיבה סוערת, במרס 1997, תהה חבר הכנסת שלום שמחון, האם לבייב, שהחברה שלו נסחרת בבורסה, יכול להחליט על אופי העסקים שבבעלותו ועל ניהולם, בלא שלמשקיעים בבורסה יהיה מידע מוקדם או אפשרות להתערב בהחלטה. אבל השאלה היא מהן זכויותיו של הציבור הרחב? אם בעלי רשתות תובעים שלא יהיה עסק מתחרה ברדיוס מסוים מהם, האם לא שמורה לצרכנים הזכות הנגדית לשירותים עסקיים ברדיוס מסוים ממקום מגוריהם?

משהו טוב אחד היה בהפגנת הקולנוע ברמת אביב. על-פי הדיווחים, המפגינים חדרו מבעד לשערי הקניון והעתיקו את ההפגנה פנימה, אל רחבת הקולנוע. זהו בבחינת תקדים, שכן קניונים כידוע, הם אתר סטרילי, מואר-תמידית, ארץ שאין בה לא עניים ולא מפגינים, רק צרכנים. יצירת המגע הזאת היא סימן מעודד למאבקי הקולנוע הבאים.

 

http://shirbut.com/blog/

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3480731,00.html

 

 

צייר לי בית קולנוע

השירות הבולאי עושה כבוד לבתי הקולנוע הישנים. היום הוא יום הופעת הבול, שני בולים בעצם, ועליהם שני אייקונים של תרבות מקומית, קולנוע עדן (הראינוע הראשון בתל-אביב) וקולנוע מוגרבי (הכיכר, המדרגות, וכעת החורבות). המאייר הוא דויד בן-הדור, אני סייעתי בייעוץ ובכתיבת הטקסט הנלווה. בהמשך יופיעו הבולים של קולנוע ארמון בחיפה וקולנוע ציון בירושלים, אולמות שהיו אגדות-עם בפני עצמן.

 

לא במקרה מאיירים את הקולנועים מהתקופה ההיא, שכן כולם היו מבנים מובחנים, עם קוי-מתאר ברורים, וחלקם אף מעוצבים כהלכה. למעשה, איורים של בתי קולנוע היו פעם מאוד נפוצים, חלק מתעודת הזהות וגאוותו של המקום. אם זה בהזמנות לפתיחה החגיגית,  נייר המכתבים של בית הקולנוע או מודעה המבשרת על שעות ההקרנה. כמה דוגמאות:

 

קולנוע תל-אביב. מתוך הזמנה לאירוע הפתיחה

 

קולנוע מגדלור. מודעת פתיחה בעיתונים

קולנוע ירון. נייר מכתבים

 

קולנוע הדר גבעתיים. הצילום באדיבות מרכז באוהאוס תל-אביב

 

 

רגעים אחרונים בקולנוע פאר

 

 

 

קולנוע פאר נסגר בשבוע שעבר לטובת, יש יאמרו לרעת, מגדל דירות. כעבור מספר ימים התקשרו אליי מ'תל-אביב' וביקשו לשמוע שוב את הסיפור על 'באבא'. סיפרתי אותו לאחת העורכות לפני מספר חודשים, כשסייעתי לה בכתבה על הריסת קולנוע תל-אביב. השיחה ההיא התגלגלה כנראה לחיסול הצפוי הבא, זה של קולנוע פאר, והשבוע ביקשו במקומון לגבות ממני את הסיפור בצורה מסודרת. 

מדובר בקוריוז. אני עומד על המדרכה של פאר, ולפתע עוצרת לידי מונית ומתוכה מציץ רוברט מיצ'ם, ושואל איפה זה באבא. השחקן ההוליוודי האגדי, הידוע בשתייה כבדה, היה תקוע אז, שנת 1984, בהפקה בינלאומית שצולמה כאן וחיפש את המקום היחיד בעיר שהיה פתוח בשבת. באבא, כידוע לכל בן תרבות, דבוק לאותה חתיכת בטון של קולנוע פאר, ואני כיוונתי לשם את מיצ'ם. אבל עם קצב חילופי האוכלוסין במקומונים, לא בטוח שהבחור בצדו השני של הקו העריך את הפואטיקה. מיצ'ם, שקל את השם בזהירות, כן, שמעתי עליו.

 

זה אמנם סיפור מחזית בית הקולנוע, אבל מצדי, חזית חיצונית או עם הפנים אל מול המסך, אותה התרגשות. מה עוד? אני זוכר את עצמי מוביל את ילדיי לפאר. לראשונה הם ראו סרט לבד, אחד השרקים, ואני שוטטתי לאורך קירות הבניין, עד שאיתרתי את הדלת ממנה בקעו קולות שנשמעו שייכים לאולם אליו נשאבו. לא זוכר הרבה יותר מזה. ברגע שפילחו את קולנוע פאר לחמישה אולמות, מתישהו בשנות ה-90', ירדה עלי איזו עלטה.

מה אנחנו זוכרים מבית הקולנוע שלנו היא שאלה שתמיד ריתקה אותי. באתר סינמסקופ הופתעתי לגלות כמה עשרות תגובות לסגירה, רובם ירו זה בזה עוד ועוד שמות סרטים שהוצגו בקומפלקס. ואני לא מצליח להבין איך בעידן הרב-מסכי אנשים זוכרים איפה הם ראו מה. כמה מבקרי קולנוע שם קיטרו על היעדר החנייה וכמה טוב שהעבירו את ההקרנות לעזריאלי. דווקא הם, מעצבי דעת קהל, בעטו בבית הקולנוע השכונתי האחרון בעיר. מישהי כתבה על קסם ההתגלות של פאר, מעבר לפינה, ועוררה בי געגוע לתחושה ההיא שפעם הייתה חלק מחוויית ההגעה לקולנועים שכונתיים.

 

אני זוכר את רגע החניכה שלי. תחילת שנות ה-60', ילד-חיפה שבא לחופשת הקיץ אל דודו בצפון הישן, והלך לפאר לראות את 'בילי בדאי'. 11 דקות, כך אקרא כעבור שנים, היה משך הופעתה של ג'ולי כריסטי בסרט ההוא, די זמן בשבילי להתאהב בה. הבמאי ג'ון שלזינגר לקח את כריסטי מהקומדיות הבריטיות המטופשות של התקופה, ורגע ההתגלות שלה בסרט הוא בצילום טלסקופי, הולכת ברחוב, כולה נעורים וחופש ומה לא. קולנוע פאר סיפק לכריסטי את כל רוחב המסך האפשרי להליכה, ואותם ממדי מסך הפכו אותו לבית טבעי לסרטי הענק של שנות ה-60'. "סיפור הפרברים", "גבירתי הנאווה", "אלמו". בקצב הזה שיחקו בקולנוע פאר שניים שלושה סרטים בשנה. בשנות ה-70' אני זוכר משם את החוויות העוצמתיות של "קן הקוקיה", "זהות גנובה" ואת החזרה האיטית הביתה, המום כולי, מ"התפוז המכאני". להתרחק בהליכה מבית הקולנוע שלך היה חלק מהעניין.

 

חזרתי לשם השבוע. הפירוק של באבא התנהל במהירות, וגם מפתחו האחורי של הקולנוע נכנסו ויצאו פועלים, מדברים ביניהם רוסית, השפה השלטת היום ברגעי הפירוק והאריזה. חמקתי ביניהם ונכנסתי פנימה, מציץ אל פתחי האולמות האפלוליים. בלובי היו מונחים חלקי מכונות ארוזים בניילונים, חלונות הראווה הריקים, ושלט בודד של קוקה קולה: "הסרט הוא רק תירוץ". הנה סיבת המוות, התאווה העירומה של בעלי הממון. קולה ופופקורן בלעו את הקולנוע, והנדל"ן בלע את כולם.