ה-6 ביוני שלי

 

מאז שאני ילד, נפלתי בשבי של התאריך הזה. ה-6 ביוני. לוגו מנצח. כי מה היה לנו בתור ילדים? ה' באייר, א' בתשרי, אותיות כאלה. כמו עם נתיב הל"ה, כ"ג יורדי הסירה. אפילו מתאריכים לועזיים עשו אצלנו אותיות – כ"ט בנובמבר. אני יודע שזה אינפנטילי, אבל כשראיתי את הצירוף הזה בתור ילד – ה-6 ביוני – אמרתי, הממ, מעניין מה זה. בהתחלה זה רק היה שם של רומן בהוצאת מזרחי, עם ציור שער של פיצוצים וקצין אמריקאי שמביט בעיניים של אהובתו. וכבר היה ברור לי ש-6 ביוני זה אקשן ענק. ואז קראתי קצת על היום ההוא, היום ששינה את פני מלחמת העולם השנייה, פתיחת החזית השנייה, "הסוף של ההתחלה" כמו שאמר צ'רצ'יל. אלה דברים שנורא מרגשים אותך בתור ילד. זאת הידיעה שהחבר'ה שלך – עוד לא דיברו אז על כך שבעלות הברית נמנעו מלהפציץ את המסילות למחנות ההשמדה – הולכים לנצח את הגרמנים. ואז באו הספר והסרט "היום הארוך ביותר". נו, אז כבר היה ברור שזה לא רק זיהוי של תאריך, אלא ה-יום, D-Day. הגדול מכולם. ועוד מוגש בשלוש וחצי שעות סרט בשחור-לבן, 42 כוכבים בתפקידי לוחמים ומפקדים, פקודות יורדות באנגלית, גרמנית וצרפתית, והמארש הקצבי. ה-6 ביוני התאזרח בלבי לנצח. ואז באה מלחמת תשכ"ז. אני לא רוצה להישמע לא-ציוני, אבל האם באמת היינו חייבים? "בחמישי ביוני, גדוד השריון פרץ". למה? יש היום די מחקרים על-כך שאפשר היה למנוע את המלחמה ב-67'. ואז, ב-82', התחלנו את המלחמה הנגררת והנוראית ההיא, ודווקא ב-6 ביוני. נראה אותם מערבבים ככה חגים בלוח השנה. אבל מלחמות? בכיף, כמו ימי הולדת בקיבוץ, מרכזים ארבע באותו יום.

לא שאני צריך עדות מהסרטים, אבל התפיסה הרומנטית שלי לגבי ה-6 ביוני חטפה מכה כשצפיתי במרחץ הדמים בעת הנחיתה בחופי נורמנדי ב"להציל את טוראי ראיין", הסרט של סטיבן ספילברג. 6 ביוני נשאר אצלי געגוע לא ברור. עניין ביני לביני. לפני 20 שנה, בשנת היובל לפלישה, הלכתי לראיין ל"הארץ" כמה לוחמים שהשתתפו במבצע. גירדנו אותם במאמצי-על. מי כבר לחם בנורמנדי והגיע לישראל? איתרתי מישהו בצפון תל-אביב שהיה בצבא הפולני הגולה. הוא נזכר שפילדמרשל מונטגומרי בא לבקר אותם לפני הפלישה. מונטי?!  מה הוא אמר לכם? איפה הוא עמד? באיזה מרחק ממך? כל השאלות ששואלים מישהו שראה סלב מקרוב. מרואיין נוסף היה חיים הרצוג. כן, נשיאנו. הוא היה אז חייל אירי צעיר, רחוק מגלי הפלישה, אבל מוצב בשטח, חוקר שבויים גרמניים שנתפסו בימים שלאחר מכן. ראיינתי את הרצוג במשרדו בתל אביב, זה היה אחרי פרישתו מהנשיאות, וברגע מסוים הוא הוציא מהארון סכין קומנדו וצעיף צבעוני. "לקחתי את זה משבוי גרמני", הרצוג אומר, מחזיק מולי סכין מפחידה וצעיף עם ציורים של צלב קרס. "אני לא יודע מה לעשות עם זה" הרצוג אומר, ואני חושב לעצמי באותו רגע שהאיש סוחב את הסובנירים האלה עליו כבר חמישים שנה, בארץ שטובלת בחגיגות ובמלחמות היהודים, אבל אין לה שום רספקט ושום עניין ב-6 ביוני של אחרים. היה משהו נורא עצוב ברגע ההוא. היום הרצוג היה מעלה את הסכין והצעיף לאי-ביי ומוכר בשנייה לאיזה ניאו-נאצי. אבל מי יודע, אולי העיתונים פה היו מורחים כותרות בעמוד השער, "הנשיא לשעבר סוחר במזכרות נאציות", בוז'י היה מתחיל לגמגם משהו בשם אבא, ותיכף היתה מתחילה פה עוד מלחמת יהודים, ושוב ב-6 ביוני שלי.

לאחר מאבק ממושך. אני. כעת הספר

"לאחר מאבק ממושך" עולה לאתר אינדיבוק. הספר ניתן שם לרכישה באלקטרוני וגם במהדורת דפוס.
להלן, קיצור תולדות הספר עפ"י הכריכה האחורית:

 

"אומרים שהשאלה הראשונה של חולי סרטן היא 'למה אני?' מעולם לא שאלתי למה אני ולא התווכחתי. כל בני משפחתי מתו עלי בגיל צעיר, אמי אף מתה מסרטן, והנחתי שעכשיו תורי".

**************************************************************

באוקטובר 2006 אובחן דוד שליט, עיתונאי וחוקר קולנוע, כחולה לימפומה נון-הודג'קין. הוא החל לנהל יומן שבו תיעד את שלבי מחלתו, מטיפולי הכימותרפיה ועד השתלת מח עצם, את הבחילות וההקאות, התקפי הזעם, החלומות והזיות הסמים.

תחושת הקץ וחוסר האונים הרחיקו את המחבר אל העבר. הוא ביקש לדעת כיצד נהגו דורות קודמים לנו מול הסרטן וידיעת המוות. חיפושיו במאגרי העיתונות, ביומני מחלה ובסרטי הקולנוע, חשפו אותו לקולם הנעדר של החולים, וגם להסתרה ולבושה שסבבו אותם. בתוך כך התעמת המחבר גם עם עברו האישי ועם זיכרון מותם של בני משפחתו.

לאחר מאבק ממושך הוא מסמך אישי וחושפני, כתוב ביושר ובאומץ. זהו סיפור שאין בו "ניצחון" על הסרטן, ועם זאת הוא מציע הסתכלות אופטימית על המחלה ועל החיים בחברתה.

http://indiebook.co.il/shop/%D7%97%D7%95%D7%A7-%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9C%D7%90%D7%97%D7%A8-%D7%9E%D7%90%D7%91%D7%A7-%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%9A/

 

 

כולנו סטטיסטים

עמדתי קרוב לגולדה. יכולתי להגיד לה משהו. היה זמן. חורף 1971. הרבה לפני המלחמה. מספיק זמן להתראה, להרתעה, לכל מה שצריך. עמדתי קרוב, אולי מטר וחצי מגולדה. רואים בצילום. גולדה, שמוליק עצמון, ארי קוטאי, ואני. שני שחקנים ותיקים ואחד צעיר, חיוך מרוח על פניו, הבעה אופיינית כשעומדים קרוב למלכות.

מה הייתי אומר לה? שבדיוק חזרתי ממילואים בעזה? אל תשאלי, גולדה, נכנסתי עם הקומנדקר לרחוב הראשי, לא תאמיני, מהירות אפס בתוך פקק, יכלו לזרוק רימון לתוך הארגז ולגמור אותנו. אבל לא על זה רציתי לדבר איתך. על מה כן? על המבטים שלהם, גולדה. משטמה, זה מה שראיתי בעיניים שלהם. משטמה זה מילה מהתנ"ך, אני חושב. בחיים שלי לא השתמשתי בה, ופתאום היא קפצה לי לראש כשראיתי איך הם מביטים בי, חולף על פניהם באיטיות, ידיים על ההגה ונשק בין הרגליים, כמו מטרה במטווח, והעיניים שלהם רוחשות לי אלף מיתות. לא פחדתי, גולדה, רק הייתי מלא תמיהה, כמו ילד קטן שלוקחים אותו לטיול בארץ פראות. אני יודע, גולדה, אמרת שהם לא קיימים האנשים האלה, שהם לא עם וזו לא ארצם, ומה? את אומרת שאריק הולך להיכנס בהם בקרוב ולנקות את הרצועה? בטח, בטח, גם אני בעד חיסול הטרור. והמצרים, בטוח כל השקט הזה? מצטער שאני מטריד אותך עם המחשבות המבולבלות שלי, גולדה, את בטח צריכה לחזור לירושלים. קראתי שיש ברדק בקטמונים, פנתרים שחורים פתאום. אמרת משהו? סליחה, חשבתי ש.. מה? אם אני נהנה לשחק בהבימה? בטח, בטח. אני רק סטטיסט בהצגה, אבל תיאטרון לאומי, את יודעת, כבוד. ולא רק אני, כבוד לכולנו, כל החבר'ה, כל הסטטיסטים. אני אמסור מה שאמרת, וברכות, בטח, לכולם. תודה, גולדה, תודה רבה לך, תודה, תודה.

כמובן שלא דיברתי עם גולדה. היא באה להצגה "יהדות הדממה" על הרדיפות אז בברית-המועצות, ימי ההפגנות של "שלח את עמי", והלכה ללחוץ ידיים לשחקנים הראשיים. זקני הבימה, כמו זקני מפא"י, לא פינו מקום לאף שמנדריק שילחץ ידיים עם גולדה, ובטח שלא ידבר איתה. המון באו אז להצגה והצטלמו עם השחקנים, ישר לעמוד השער של עיתון "דבר", יגאל אלון וזלמן שז"ר, מי לא? פה ושם הצלחנו הסטטיסטים להתגנב לאיזה צילום, ועשינו את עצמנו מקשיבים לנאומים על מצב היהודים ברוסיה, והבטחנו אחד לשני לגמור לימודי משחק וללכת הכי רחוק שאפשר מהתיאטרון המאובן הזה.

ואז באה המלחמה וגויסנו כולנו. ואני? לא הייתי גיבור ולא הייתי קורבן, סתם אחד שעבר בתוך האש, ויכול היה להרג אבל נשאר בחיים. כשהנשיא קציר אמר את המשפט "כולנו אשמים", חשבתי דווקא שכולנו סטטיסטים, טמבלים כאלה, וארבעים שנה אחר כך, כשמלחמה שוב מאיימת, ברור שנשארנו סטטיסטים, לא קובעים כלום בהצגה המחודשת הזאת. רק שהפעם לא נדהר אל תוך האש. האש תשיג אותנו בבתינו, ימי מלחמות קל"ב. אלא אם כן נלמד לכתוב מחדש. אקדח על הקיר לא יירה בהכרח במערכה השלישית, והגברת השמנה ששרה לא תקבע שהגענו לסוף. ואידך זיל גמור.

"העין השלישית" לא ראתה אותי ממטר

התערוכה של האמן והקולנוען ז'ק קתמור מחזירה בימים אלה את האיש והתקופה לסיבוב בתודעה הישראלית. הנה סיפור קטן, אישי ותרבותי, מהיכרותי אותו ואת אנשי חבורתו "העין השלישית", ערב מלחמת יום כיפור.

השתתפתי אז בהפקה ניסיונית שביים איש "העין השלישית" צחי שני, עו"ד ובן זוגה של השחקנית יעל אביב, שגם היא שיחקה באותה הצגה. משתתף שלישי היה איש "עין" נוסף, אבי אביבי. אנשי העין היו מעורבים בתאורה ובכוריאוגרפיה ובמתן עצות והכול. יום אחד היינו זקוקים לספוטים, ואבי אמר לי "בוא נקפוץ לז'ק". נסענו לביתו של קתמור, שעת בוקר מאוחרת, צלצלנו בדלת, ואת הדלת פתחה לנו בת זוגו אן טוכמאייר, עירומה כביום היוולדה.

למען הרקע, הייתי אז שחקן צעיר, אחרי בית צבי. לתפקיד הגעתי אחרי אודישן או סתם שיחה עם צחי שני, לא זוכר, אבל הייתי מודע לשוני ולאחרות של חבורת העין, מין-סמים-רוקנרול והכול, וזה היה בסדר מצדי, אפילו יותר מבסדר. לעירום הפרונטאלי, הפולני שבי לא מצא תשובה.

אבי לא התרגש. גם אן לא. היא הזמינה אותנו להיכנס פנימה. התיישבנו בסלון, ז'ק נכנס לחדר. אן המשיכה לחלוף ברקע בין חדרים, עדיין עירומה לחלוטין. הגברים החלו לגלגל שיחה (תרבותית?), ואז נכנסה אן והתיישבה על הספה, מולי. עירומה. מאחוריה, לאורך הקיר, היו ציורי עירום וכן פסלונים לרוב של איבר מין גברי בשלבי זיקפה שונים.

המבוכה שלטה בי. ציפיתי שאשת הבית תזרוק על עצמה משהו, ואז קרה הדבר הבא: אן אספה את רגליה אל הספה, כך שאיבר מינה פשוק מולי. השיחה המשיכה כאילו כלום. תרצו, גרסת העין התל-אביבית על היצירה "ארוחת בוקר על הדשא" של אדוארד מאנה.

אני לא זוכר שום התייחסות אמיתית אליי, לא שם ולא במהלך החזרות, גם כשאן שבה והופיעה לצפות בנו בלוויית ז'ק. בסיום יום חזרות אחד אבי אמר "הולכים להביט בשקיעה". הצטרפתי אליו ואל יעל. ירדנו בפרישמן עד למעקה הברזל הישן מעל קו המים, וחיכינו לשקיעה. זה נראה לי אז טמבלי למדי, מין פוזה אוטומטית מיופייפת. אנשי העין היו בוודאי לועגים לי שנים מאוחר יותר, לו היו רואים אותי צועק לילדיי, "תביטו בשקיעה, תראו איזה יופי". המבט שלהם, אמנים פורצי גדרות שכמותם, היה המבט הקובע. באה השקיעה, הבטנו בה בשתיקה והלכנו.

ההפקה מעולם לא הגיעה לשלב ההצגות. אולי העירייה הפסיקה את הפרויקט, אולי צחי נתקע. לא זוכר. בערב יום כיפור 1973 לא היו הרבה מקומות להסתובב בתל-אביב, וקפצתי לדירתם (המיתולוגית?) של צחי ויעל ברחוב גוטליב. היה כבר סמוך לחצות וכל אנשי העין ונספחיהם/ן היו שם, שרועים על מזרונים, בשלבים מתקדמים של עישון נאפס ומריחואנה ומי יודע מה בהמשך. הסתובבתי ביניהם בעיניים כלות, אבל כנראה שעדיין הייתי שקוף, או זר בעיניהם. אף צינגלה לא הועבר אליי.

הלכתי משם, וכעבור שתים-עשרה שעות נשמעה האזעקה. אומרים שבגלל המלחמה ההיא התפרקה החבורה. החלו נדודיהם ובהמשך התדרדרותם של ז'ק ואן, ועם השנים השתכחות החבורה ומותם המוקדם של כמה וכמה מאנשיה.

במבט אחורה המראה של אנשי העין שרועים כך, רגע לפני המלחמה, בענייניהם ושכחתם ויוהרתם ונועזותם ובוטותם והתגרותם, בכל מה שהתרחש כאן אז, היא תמונת-אייקון. והם נשארו חלק מתמונת עולמי הפרטית, גם אם החצי ממומשת.

בעניין שיתופי הכפוי בסצנת העירום של אן, אולי זה היה חלק מאיזו אטימות שלהם, שחרור מיני שלא רואה אחר מהם ממטר. ואולי העין קלטה אותי וביקשה לתת לי זכות תגובה פרועה שלא ניצלתי, בורגני מהוגן שכמותי. וייתכן שאחרי כל השנים טרם השתחררתי. לפחות מזיכרוני אותם.

חמש שנים ב"רשימות"

 
ויתרתי על חגיגות יום השנה והשנתיים, דילגתי על פוסט המאה, ועל התגובה ה-100 אלף. בקיצור, פספסתי כל נ.צ אפשרי. עד כאן, חצי עשור, זמן להוציא קיטור, תיקונים והשלמות. ובלי שמות.
אז מה היה לנו?
מלאי: זה הפוסט ה-166. בלבד. התחלתי בהתלהבות פעמיים בשבוע, ירדתי לפעמיים ואפילו פעם בחודש. נאמן לאסכולת ג'ייק גיטיס, הבלש ב"צ'יינהטאון":  as little as possible.  לפעמים אני כותב פוסט, ואומר בשביל מה? עוד התנצחות? לפעמים עצם העלאת הטיעונים, ביני לביני, מספיקה. על כל פוסט שאני מפרסם, שלושה למגירה.
מספר כניסות ממוצע: חצה לאחרונה את האלף. גל הכניסות הראשון במאות הנמוכות, ועיקר הצמיחה היא אחרי שהפוסט נעלם מהחלון.  אין לי מושג על מה ולמה.
הפוסט הפופולרי ביותר: תיעוד מניו-יורק משבוע הרצח של ג'ון לנון, כתבה שפרסמתי בזמנו בירחון 'מוניטין'. הפוסט בדרך לעשרת אלפים כניסות. הייתי שם מה שנקרא, ואני שמח שדווקא המסמך הזה קיבל חיים חדשים. איזה כיף זה בלוג.
קצב: אפשר פוסט תוך חצי שעה ושעה (ואותם אני בדרך כלל מוחק), ואפשר יותר, ועוד הרבה יותר. יש דברים שהעיתונות היום לא מתעניינת בהם – עיתונאי ספורט ישראלי שנרצח בגרמניה בשנות ה-50', בית קולנוע ביפו שנהרס ללא זכר – סיפורים שהייתי רוצה לכתוב פה. אבל זה לוקח זמן. ואותו אין לי.
מדיניות מחיקה: תגובות כמעט שלא. פוסטים של עצמי, אם הוא חשוב לי – בדרך כלל נושא מרתיע ולא-סקסי – ומקבל מיעוט מצער של קוראים, אני מוריד. כמו ילד שלי שאני לא רוצה שייפגע. ולהפך, הורדתי פוסט קטנוני על 'חצי חינם' שזכה לאלפי כניסות. כנראה הגיעו אלי מגוגל בחיפוש אחר שעות פתיחה של הרשת.
רוטינה יומית: הבוקר בא ואני עושה פתיחת ציר, עובר בחלון של רשימות, מה חדש, כמו ראדאר, מנסה לאתר משהו יוצא דופן דרך הכותרות. הממ, האנס קצב, דודו טופז, רצח מזעזע, מתנחלים, שוביז…להיכנס או לדפדף ב"הארץ"?
שחיקה: בהתחלה קראתי בלי חשבון. אחרי חמש שנים קורא בודדים. אפילו כאלה שאני מעריך, אני מדלג.
אדיש לחלוטין: לאלה שבאופן עקרוני לא מאפשרים תגובות. וגם מרים גבה לאקדמאים שחונים ברשימות, שופכים הרצאה שלהם וממשיכים הלאה.
תלות בתגובות: מן הסתם, אחת הסיבות שאני ממעט לכתוב. אני רוצה שיקראו אותי, שיגיבו, ותגובה שמוסיפה לעניין. כשהתגובות מעטות, ובוודאי כשהקוראים מעטים, זה מבאס. בקיצור, לכתוב ברשימות זה גם מסע על הרולר-קוסטר של הרגש.
תגובות לאחרים: כשתגובה שלי לא זוכה לתגובת המשך, אלא מיד אחריה מופיע עוד מגיב ועוד אחד, כמו מאחרים לאסיפה בקיבוץ שלא קשובים להתפתחות הדיון אלא מושכים אותו הצידה ואחורה, שוב, זה מבאס. יחס התגובות שלי אפילו גדול מיחס הפוסטים. על כל תגובה ששיגרתי, אני מוחק ומוותר על חמש תגובות.
טוב ברשימות: כותבים עם passion, שונים ומשונים, אנשים שפותחים את לבם ולא בנוסח 'פשט את מדיו וחושף' של עיתוני הנייר. וזה מרגש. או כשדיון מתלהט, ולא ברמת הטיעונים האוטומטיים. לפעמים אני עובר על פוסטים ישנים ברשימות, והם נראים כמו שדות קרב דוממים, עדיין מעלים עשן. מרתק.
רע ברשימות: כיתה עם מלכת הכיתה ועם מקובלים וחבורות. אחד המקובלים הכריז על פוסט הסניקרז הראשונות שלי, וכולם מגיבים בהתלהבות. מלכת הכיתה מקבלת ליטופים על עצם הכתיבה. לפעמים, שומו שמים, למלכת הכיתה אין מה לכתוב. היא תספר על כך בפוסט, ומיד תזמזם סביבה מקהלת המעודדות, אויש, את תתגברי. והכי מפדח, לכתוב על הסניקרז הראשונות שלך כשהמקובלים כבר בראש אחר.
כסף: ניסיתי לשדך בין מישהי מרשימות לעיתוני, ולא צלח. הפסד של אנשי הנייר. מישהי ממשיכה וכותבת ברשימות, כמו כולנו, על זמנה ומרצה. אבל נרצה או לא, הכסף הוא פקטור. ולפי עלייתם והיעלמותם של כמה וכמה מטובי הכותבים כאן, אני מנחש שהיעדר תשלום, בתוספת לשעמום ואלימות מגיבים, שיחקו תפקיד. כמו שנאמר, פראיירים ובלוגרים רק מתחלפים.
הגיל והתרגיל: לפעמים אני מרגיש אחד מבית הלורדים. בגלל הגיל הממוצע של הכותבים, הדיונים פה מתלהטים סביב שנות ה-70' וה-80', סרטים ומוסיקה. ועל זה בת-זוגי נוהגת לסנן לעברי באירועים חברתיים, "תפסיק להגיד לאנשים 'אני זוכר שבשנות ה-60'…"
שורה תחתונה: אני מקווה שמישהו חוקר את הרשת, בלוגים ורשימות בפרט. זאת הסיבה העיקרית לכתיבת הפוסט הזה. ואין לי מסקנה גורפת, מה ולמה וכמה אני מפרסם ברשימות. ראיינתי פעם חוקר תנ"ך שאמר לי, מה שנכנס לתנ"ך זה מה ששרד. אין הגיון, אין ראוי, מה ששרד.  שאזכה ואשרוד.

50 שנה למרד ואדי סאליב. עורו האזרחים!

בשקט ובחשאי נכנס לו חודש יולי,  ואין רואים שום אזכור, כנס, יום עיון, ערב ציון, למה שמכונה "אירועי ואדי סאליב", אותה התקוממות אזרחית שטלטלה את הממסד השלטוני והחברה הישראלית כולה, לפני 50 שנה. ההתפרצות ברובע שבשיפולי העיר חיפה באה בעקבות מצוקה חברתית וכלכלית מתמשכת, והתגלגלה להפגנות סוערות במקומות נוספים בארץ, סוג של מרי אזרחי.
למי שלא מכירים: מרד ואדי סאליב פרץ ב-9 ביולי 1959 בשכונה שאכלסה בעיקר מהגרים חדשים, רובם מצפון אפריקה, לאחר ששוטר ירה בתושב השכונה יעקב אלקריף, והשמועה הייתה שהרג אותו. אנשי הוואדי, בהנהגת דוד בן הרוש, שעמד בראש התארגנות פוליטית לבחירות של אותה שנה, עלו לשכונת הדר הכרמל, מעוז הבורגנות וחיפה האדומה, לפגישה עם פרנסי העיר, וכאן התחדשו המהומות. כעבור שבועיים, בליל שישי, ה-31 ביולי, פלשו אנשי מפא"י לוואדי, פרובוקציה ידועה מראש הרשומה ביומנו של דוד בן גוריון, שתכנן את אספת הבחירות מכל המקומות שבעיר, דווקא בלב הוואדי, עם רמקולים שהוצאו החוצה להשמיע את דברי הנואמים באולם קולנוע הדר, כמובן בנושא "קיבוץ גלויות". סופו של הערב: המוני התושבים צרים על בית הקולנוע, המשטרה שאורבת מחוץ לוואדי פולשת פנימה לציד אדם. בן הרוש נשפט ונידון למאסר. הוקמה ועדת חקירה. אירועי יולי 1959 גלשו גם למגדל העמק, לבאר שבע ומקומות נוספים. הם שבו והדהדו בשנות ה-70' עם עלייתה של תנועת הפנתרים בקטמונים בירושלים. הוואדי עצמו הוזנח במהלך השנים, חלקים בו הוחרבו, רוב תושביו נטשו.

קולנוע הדר, יולי 2006. צילום: דוד שליט

אני יליד העיר. את ואדי סאליב אני זוכר מילדותי תחילה כצמד מילים מרוחק, שיחות רחוב וקולות מהרדיו. נהגתי ללכת, לבדי או עם חברים, לקולנוע הדר בוואדי. כי פספסנו את הסרט בהדר הכרמל, כי רק שם שבו וצצו סרטי פעולה ישנים, ורק שם, הרחק מהמרכז, אפשרו לי להיכנס לסרט "למבוגרים מגיל 16 ומעלה". ואהבתי לרדת בריצה ברחוב המדרגות, זה שכתבה עליו יהודית הנדל. ולא חיברתי את המקום שהיה בעיניי קסום ומסתורי, כמו כל מקום מרוחק מביתך, עם המיתוס.
עם השנים הלך סיפור הוואדי והמרד וכבש אותי. היום הוא גורם לי תחושת החמצה וגעגועים לאירוע ולאנשים שלא הכרתי, כמו שיש לנו לכל סיפור אנושי גדול. סיפור המרד מעורר בי גם סוג של גאווה. על אף ולמרות שנציגי העיר, יחד עם השלטון המרכזי, עשו לדיכוי המרד, הרי שממרחק השנים המרד הזה שייך לחיפה. תרצה או לא תרצה, שם זה קרה.
העיר רשאית וצריכה היום לנכס את המרד לעצמה, אבל לא פחות, המאבק החברתי בישראל זקוק לחלל, לחדר משלו, לבית. המאבק החברתי מקים אוהלים בכיכרות, והולך עטוף בדגלים עד ירושלים, וחוזר כלעומת שבא. קחו מולו את מורשת הביטחוניזם. הארץ הזאת זרועה גלי-עד ונ.צ. לקרב זה ואחר. ובתוככי הקו הירוק, מסומנים כל פעולה וכל מתקן אמונים של כל אחת מהמחתרות. בעידן החדש, תוכלו אפילו ללכת בדרכי לוחמים במסלולים וירטואליים שבמוזיאוני הגבורה. ורק לתולדות החברה, למאבקים, לשסעים ולוויכוחים, אין כתובת. ואם יש, מבקרים בה בחשאי. ותיקי מלחמות ישראל חוזרים לשדה הקרב בקבוצות, ואילו למצוקות העבר הכלכליות והחברתיות, אנחנו חוזרים כפרטים, כזיכרון אישי, מבויש או משלים.
לא במקרה שדות קרב משמרים ושכונות משקמים, או רק מחריבים. וכזה היה גם גורלו של ואדי סאליב. תוכנית אחת של ראש העיר אבא חושי נקברה עם מותו בסוף שנות ה-60', ובולדוזרים עלו על הוואדי מאוחר יותר. היום שוב יש תוכניות. עתיד טוב, אתם יודעים. אבל למה למחוק כל מה שהיה.
אם יש מקום שיכול לסמל את המאבק של הוואדי, של כל מאבק חברתי בישראל, זהו קולנוע הדר. כנראה המבנה הציבורי היחיד ששרד מהעבר. הוא מכיל בתוכו הכל. את חייהם ושמחותיהם של אנשי הוואדי, את חוסר הרגישות של השלטון לכבודם ולחלקת אלוהים הקטנה שלהם, את זירת המאבק. כשמבני עבר ממוחזרים היום לשימוש ולרווחת הציבור, אין צדק פואטי גדול יותר מאשר להחזיר את קולנוע הדר לבעלות העניין החברתי. אפשר מרכז חברתי, מכון מחקר, אולם לתצוגות ואירועים וכנסים, מוזיאון, ארכיון, או שילוב של הכל.
והנה ההזדמנות: הקולנוע עצמו סגר שערים לפני שנים. מאז שימש מועדון לילה, מסעדה. לפני כשנה נאטמו פתחיו. עברתי שם לפני כמה שבועות וראיתי שלט להשכרה על קיר הקולנוע. הבוקר הרמתי טלפון. מיקי מ"גוני בע"מ", בעלי הנכס, אמר שעדיין רלוונטי. האולם המקורי נשמר, אבל צריך לשפץ. העירייה, שמעונינת בקריה האקדמית, מרחק הליכה מהוואדי, תשמח לסייע.
אני לא מהיזמים, ולא מהמתקצבים. סתם עובר אורח בוואדי. וחג שמח לכל המורדים, באשר הם.
 

בית מבפנים (כנסו! כנסו!)

 

אולי זה הקנאה, שפספסתי את החגיגה התל אביבית של "בתים מבפנים", ואולי זה המבוכה לבוא לשכונה שלי לשעבר, ולהיכנס לבית של מישהי שלא אמרנו זל"ז שלום ברחוב, אבל הזמינה אותי דרך העיתון למה שנראה כמו מימונה לאשכנזים, גרסת תרבחו אבל לא תסעדו.

בתגובת-נגד לחגיגות, אני מגיש פינה משלנו, בתוך חדר משלנו, ובטוח שיש גם לכם פינה כזאת. זה המקום שאליו אורחים בדרך כלל לא מוזמנים (הברדק, הברדק, כמו שנאמר ב"לב האפלה"). ולמרות שאנחנו כבר לא גרים שם, הפינה המגובבת הזאת, אני חושש, תוליד את עצמה מחדש, כמו בסרט מפלצות, בכל אשר נלך.

אז תודה שבאתם לחיים שמעבר ל"כאן גרים בכיף רותי ודוד".

ולהלן מפרט:

חדר שינה. מבט מצפון לדרום, לאורך המיטה, מבין רגליי לעבר השידה.

צולם בקיץ, שני מאווררים, תעשייתי ועוד קטנצ'יק לסיוע, ויש עוד אחד מהתקרה שלא נראה בתצלום, התזמור שלהם (נהיה קר מדי,  תזיז לכיוון שלך, תסגרי את, זה פחות חשמל מהמזגן) הוא נושא מפר שינה קבוע.

ערמת ספרים. התחילה ליד המיטה, וכשזו הלכה וגבהה הוזזו הספרים לחלל שהתפנה מהטלוויזיה שהועברה לחדר של הילדים. אלה הספרים שלא זוכרים איפה הם נמצאים, ספרים גדולים שמונחים על קטנים בחוסר סדר. ערמה שמאיימת לקרוס כל רגע.

תצלום אילוסטרציה (וקרדיט לחברתנו, אפרת בלוססקי) לכתבת "העיר" על זוגות נישאים. עייפות החיים המשותפים. חשבנו שזה מקורי לחדר שינה. מעליה מונחת גלויה, צילום מעיר זרה, שומרת על איזון למרות כל משבי המאווררים.

אגרטל. אנחנו לא קונים/מקבלים פרחים, אז הוא התמלא במשך הזמן בסרגלים, עפרונות איקאה, מספריים, סכין יפנית, סימניות.

מאחורי האגרטל גיבוב של קלסרים, גזרי עיתונים עם כתבות שלעולם לא נחזור אליהם.

שעון קטן עם כוח צלצול הולך ונחלש, כמו ציפור פגועה. אחרי שנתיים שלוש אנחנו קונים שוב מאותו סוג.

המתלה משמאל לא היה החלטה שלי, וגם לא התיקים שעליו. הקטע הזה עם קניית תיקים הוא עניין לסוציולוגים וסטנד-אפיסטים. לא מבין איך נרדמתי מול הזוועה הזאת.

מתלה המתכת המשולש שתחתיו היה קנייה לא מוצלחת, הכל מתחלק ממנו, מסתורין עיצובי. סולק מחדר לחדר עד הגיעו לכאן. עלה לנו ואנחנו מתקשים לזרוק.

מנורה עומדת. זה שלי! באה אתי מניו-יורק, 1983. המנגנון מתקלקל לפעמים, לא ברור למה, והמנורה זרוקה שנים בפינה, ופתאום, ללא הסבר, שוב נדלקת, ומוחזרת להאיר בחדר מרכזי.

זה אנחנו. ואיך נראית הפינה שלכם?

 

 

הספריה שלי (ושל בת זוגי)

 

 

מספר ספרים משוער: 1400-1500. עם מעבר הדירה לפני מספר שבועות, מכרתי, חילקתי והנחתי בפתח הבית, קרוב לאלף ספרים. חוויה מטהרת.

ז'אנרים בולטים: קולנוע, מגדר, פרוזה, שואה, עיתונות, תיאטרון, ביקורת תרבות, מילונים, היסטוריה.

שפות: עברית, אנגלית. נוכחים עוד כמה עשרות ספרים בהונגרית, שפת העבודה והתרגום של בת-זוגי, שלה כמה מאות ספרים במכלול, אבל אני אמשיך ואתייחס לספרייה בגוף ראשון זכר. התופעה הפטריאכלית הזאת שווה הרחבה, כלומר, הגבר כבעל הספרייה בבית, האספן, הגבר המוריש לבנו, ואשמת הבנים מוכרי הספרים של אבותיהם. בפעם אחרת.

שיטת סידור: כרגע על הרצפה, מעוצבים כשדרת ספרים, ממוינים לפי ז'אנרים, ממתינים למדפים החדשים.

מדיניות השאלה: משתדל לא. חבר טוב נוהג להחזיר לי ספרים כעבור 15 שנות הכחשה שהם אצלו. אם לתת, אז מתנה.

מדיניות צבירה/זריקה: קניות לא-סדירות, ירידי ספרים משומשים ומשלוחי יחצ"נים. מתנקה אחת לעשור בערך. בסינון הגדול הראשון זרקתי כמה מאות ספרים בגרמנית שאבי השאיר ("וולט גשישטא בכתיב גותי, הדפסה 1905? אתה יודע כמה סטים היקים הביאו איתם", אמר לי פעם סוחר ספרים). בחודש שעבר זרקתי את כל הלא-סחירים, המרופטים, זעירי-הדפוס, מיושני התרגום, וכל מה שהיה מונח שם שנים ולא דופדף.

רכישות אחרונות לספרייה: כלום, תודה. בטיול הקיץ האחרון באיטליה, The Rebels של שאנדור מאריי, ממני לבת-זוגי.

הספר הישן בספרייה: "ספר המעשים" שרשמו תלמידים מפי הבעש"ט, שנת תרפ"ג, מפורר לדפים, בתוך מעטפת ניילון.

הספר הכי יקר ערך בספריה: אין לי מושג. היו לי כמה ספרים שערורייתיים של קרל פרנקנשטיין במהדורה ראשונה,  פלוטארך אישים, עגנון במהדורת תרצ"ה מברלין, כל כתבי מקס נורדאו ועוד ועוד. חשבתי מי יודע מה. נמכרו בגרושים או גמרו בערמה, ממתינים לעוברים ושבים.

ספר שאתה מתגעגע אליו: כמו כל רגשן מצוי, את הספר הראשון שקראתי בספריית הילדים, פבזנר בחיפה. "סיפורים נבחרים", טייטל שמתאים לעשרות ספרים. זוכר משם סיפור על נסיך, שערב הכתרתו חולם על אדם שצולל למעמקים, עד שבית חזהו מתפוצץ מהלחץ. בנשמת אפו האחרונה, האיש צף, פנינה באגרופו, מתנה לכתר המלך החדש. הנסיך מתעורר בבעתה, אבל המשרתים מנחמים אותו, הלא זהו סדר העולם. כבר בילדות לימדו אותנו הספרים הכל. וגעגוע של השבועות האחרונים: "החיים כמשל" של פנחס שדה, אחד הספרים היקרים לי בספרייה. העובדה שאבי רכש אותו בהוצאת ששת המקורית, 1959, תמיד מילאה אותי גאווה. לפני חודש מצאתי מזיקים בין דפיו. זרקתי.

הציטוט האהוב עליך: באחד מספריו, קפקא מתאר אדם רץ בלילה, ומעלה אפשרויות: האיש בורח מרודפיו, רודף אחרי מישהו, ממהר הביתה. בעולם של ריגושים מיידיים ושיפוט שדה, דומה שאיבדנו את יכולת ההרהור והערעור הזאת. 

העלעול האהוב עליך: מילוני סלנג באנגלית (בעברית רובם מאכזבים, כיוון שאינם מציינים את הרגע בהיסטוריה שבו נוצרה המילה). לדוגמה New Yawk Tawk (אחד הטייטלים המוצלחים למילון סלנג), המחזיר אותי לעירי הזרה והאהובה. מת על ספרי בריאות ישנים (שלא זרקתי, עש ורימה ולא משנה מה). מזכירים לי סניפי קופת חולים מפעם, עם מאווררי תקרה, רצפת טראצו, ואנחות באידיש.

ספר שלא מצליח לסיים: אין ספר עיון אחד שקראתי קאבר טו קאבר (יש מי שכן?), ובפרוזה אני תקוע עם The Film Explainer של גרט הופמן, על תקופת הסרט האילם ואותו יודע-כל באולם שהסביר לאנשים את המתרחש. המסביר הוא סבו של הסופר, גרמניה שלקראת הסרט המדבר ועליית הנאציזם. כל המרכיבים שירתקו אותי, ואני שב ונתקע.

ספר שסייע לך בתחום עיסוקך: בתחילת שנות ה-80' נתקלתי בלונדון בספר בשם The Film Addict' s Archive, אנתולוגיה של ספרות ושירה על הליכה לקולנוע, ואחריו ב-Enter The Dream House, המתעד זיכרונות מבתי הקולנוע בדרום לונדון. אמרתי לעצמי, תראה איך הם כותבים בחופשיות על אהבת הקולנוע שלהם ותפסיק להתבייש בזו שלך.

ההקדשה שהכי יקרה ללבך: טרם הספיקותי לקבל הקדשות נחשבות. בפתח ספרי על בתי הקולנוע רשמתי כך: "לאמי, שלקחה אותי יד ביד, אל תוך החשכה".

מוטו: 1. למה לשרוף ספרים אם אפשר להעמיד אותם אל הקיר, ליד הכניסה לבית? 2. נמאס לכם מהספרים? תכניסו את כולם לארגזי קרטון. שבוע, שבועיים, חודש. תוציאו אותם מהארגזים. אהבה מחודשת.

 

נערי ונערות יוני

 

לא יודע כמה מכם באמת התבוננו בתצלום של דיוויד רובינגר מהכותל. אותי תמיד הטריד ששלושת הצנחנים מצולמים מלמטה, הבחור במרכז בלונדי וממוסגר בשניים כהים, ובעוד הם עם קסדות על ראשיהם כיאה למעמד, הוא ללא קסדה. אם יש פה קדושה, הרי זו קדושה נוצרית. אמרתי את זה פעם לרובינגר, והוא אמר לי שאפילו המתנחלים שעשו שימוש בצילום, לא שמו לב לצנחן גלוי הראש. אגב, התצלום הזה הוכר בבית המשפט כנכס לאומי, והדתיים, למגנת לבו של רובינגר, יכולים היום להוסיף לצנחן כיפה ולהפיץ את התצלום מחדש בגרסה כשרה למהדרין.

 

מראה יוני מסוג אחר תפס רודי ויסנשטין. בריכת גורדון, יוני 1957. המקומונים אוהבים לאוורר את התצלום הזה אחת לכמה שנים (ודאי עכשיו, כשגורדון הסגורה שוב בחדשות). לויסנשטין יש עוד תצלומים מאותו יום בבריכה, אבל אני אוהב את הזווית הזאת על הצעירה המשתזפת, העידן שבין הבנות עם הפרבלום על המותניים ובין הפקידות הפלוגתיות המיתיות, אחת עירונית, עם קישורי החלק העליון של הביקיני, משקפי השמש אחוזים בין שיניה בפוזה שנחשבה אז סקסית,  על פיסת ידה השמאלית  כרוך 'המספר של הגרדרובה'. אני מת לדעת מה היה כתוב במגזין שהיא קוראת. מה היו החלומות, ההבטחות והבלופים שמכר מגזין "וומן", לנערות יוני 1957.

חיפשתי ברישומים שלי ומצאתי שבשנת 1957 פתחו בתל-אביב חמישה (!) בתי קולנוע חדשים. "מקסים", "דן", "צפון", "פריז" (שנקרא תחילה "כנרת") ו"תל אביב" הענק. אפילו על גג הלידו של בריכת גורדון רצו אז לפתוח אולם. קולנוע היה אז סוג של אטרף ולא רק קולנוע, היכל התרבות גם הוא פתח את שעריו באותה שנה, ככה שהיה מה לעשות אחרי הבריכה. על 1957 אומרים שהיא הייתה תחילתו של העשור השפוי היחיד בתולדות ישראל, בין מבצע סיני למלחמת ששת הימים.

 

והנער הזה הוא אני, למטה, ראשון מימין, כמה חודשים בצבא בלבד כשפרצה המלחמה הגדולה ההיא. חבורה של חיילים בבסיס עורפי, מכסים בשמחתנו משאית טטרה, שלל רוסי שנגרר מגבול הצפון. אחרי איזה זמן הצטרפתי למשאית אחרת שיצאה מהבסיס לעיירה קוניטרה, ושם התרוצצתי בין הבתים הנטושים. הם היו מרוקנים למדי, למעט גללי צואה, זה מה שהשאירו הלוחמים לגל הנוברים אחריהם. אני זוכר את עצמי מדלג מבית לבית ושר. נורא רציתי להצטרף לאחת הלהקות הצבאיות, הן היו אז בשיא תפארתן, וככה שרתי לי בלב העיר הנטושה ומוכת השמש "אם תרצי שאראה לך, את העיר באפור", בטוח ביכולות הנעורים, כנראה גם חיקיתי בזה אחר זה את כל חברי שלישיית גשר הירקון, בולע מלוא ריאותיי את ריח הצחנה. לא מצאתי דבר בקוניטרה, גם לא התקבלתי ללהקה.

 

 

עדיין משחקים? החמישייה שלי עולה למגרש

 

קבלו חלק זעיר מהבזוי/ הזוי/ דחוי/ מצוי, בתאי הזיכרון שלי. ותודה לטלי שהביאתני עד הלום.

 

1. מדובר בטראומת ילדות, עמי חווה משהו דומה, ואני ארחיב. באחד מטיולינו להר, בילוי זמן של ילדי חיפה האדומה, מצאנו צב. היינו ארבעה או חמישה ילדים, גיל בית ספר יסודי. התחלנו לזרוק עליו אבנים. אני לא זוכר איך זה התחיל, אני זוכר איך זה נגמר, או יותר נכון סירב להיגמר. לא קל ופשוט להרוג. הלא תנועותיו של הצב איטיות ולפעמים הוא בתוך השריון ולא תדע אם הוא חי או מת. היינו מרותקים למראה הגוף המתרסק, והמשכנו בטקס. יכולתי לכתוב כאן שהיה בינינו ילד אכזר במיוחד, שאני רק הבטתי מזועזע מהצד, אבל עדיף להשאיר את זה כך. הייתי שם, חלק מהעניין, אין לי שום הסבר או זיכרון של נסיבות מקלות.

 

2. הוריי נפטרו בגיל מוקדם מדי, ואחת הנחמות שלי זה לעבור בבתי קברות ולזהות כתובות-מצבה של אנשים שהגיעו לשיבה טובה. ואוסיף באסוציאציה משהו ששמעתי פעם מפי מורה למשחק, וויליאם היקי (שיחק את פריצי בסרט "הכבוד של פריצי"). הוא תיאר דמות במחזה באילו המילים: "היא באה ממשפחה טובה", ואז תיקן את עצמו במין התנצלות, "אני גדלתי ללא הורים, וכל מי שהיו לו אבא ואימא נראה לי שבא ממשפחה טובה".

 

 

הרומן שלי, המוסדניק והקלאסר בידו, עם דיאן קיטון, מופרע על-ידי דמות שולית בעלילה

 

 

3. כבר יותר מעשרים שנה שלא הרמתי טלפון לדיאן קיטון. באמצע שנות השמונים שיחקנו יחד בסרט ריגול, "המתופפת הקטנה". היא בתפקיד ראשי ואני בתוך חבורת ישראלים שנרכשה לפי קילו, בתפקיד אנשי מוסד. במהלך החודשים והארצות שבהן התנהלה ההפקה הבינלאומית הזאת, התפתח סוג של קירבה. da-veed אמרה קיטון יום אחד, שוקלת את שמי, מנסה לומר אותו כדרך ששמעה את הישראלים סביבה מבטאים. שמעתי אותה צוחקת מבדיחות שלי, ואתם יודעים מה, כן, היו לי מחשבות. ביום הצילומים האחרון נערכה מסיבה. כדרכם של שחקנים כולם הבטיחו לכולם לשמור על קשר. לקחתי נשימה, וביקשתי מקיטון מספר טלפון. היא נתנה לי אותו, אפילו בחיוך רחב, וזהו, הוא מונח מאז בספר הטלפונים שלי. חברים אמרו לי 'עזוב, נתנה לך מספר של גשר ברוקלין', אבל אני עדיין רואה אותה לנגד עיניי, מחכה, מתי da-veed יתקשר?

 

 

4. יום שני, 15 באוקטובר 1973, הודיעו לנו שביום שישי חוצים את התעלה. תוך כמה שעות נתקפתי כאבי בטן ושלשולים איומים שנמשכו כמה ימים. בא יום שישי ועמו שיירות הענק, אני בתוכם מוביל מאות פגזי 105, נע-נעצר-זוחל בקצב של ארבעה קילומטר לשעה, לילה שלם, על ציר טסה-התעלה, מחרבן בייסורים את מה שכבר אין לגופי להציע. המצרים הפגיזו אותנו, ולא אחת מצאתי עצמי כורע במכנסיים משולשלים בצד הדרך, מותש, אדיש למטחי האש סביבי. כשעברנו לצד השני של התעלה עם שחר יום שבת, פסקו הכאב והשלשולים כבמטה קסם. רק כעבור מספר שנים ירד האסימון: זה היה הפחד, טמבל. פחד עירום, פחד של גוף ועצבים ונטול-רגש, כמו שהאמריקאים אומרים – scared shitless

 

 

5. אני טכנופוב דור שני. כל פעם שמגיע מכשיר חדש הביתה אני משמיע זעקות של חיה פצועה. אני לא קודח בקירות מפחד התמוטטות. כשאני נכנס הביתה בחושך, כל השעונים על המכשירים החשמליים שלא כיוונתי מהבהבים לי כמו אורות העיר לטייס שעומד לנחות. זה מאבא שלי כנראה, שראיתי אותו נאבק מול ברזים מתפוצצים, וחשתי את אוזלת ידו מול כל התיקונצ'יקים בשכונה. אני מנסה להילחם בזה, בתמיכת בת זוגי ("ילדים, לא לעשות רעש, אבא קורא חוברת הדרכה!!!"), וכעבור שעות ארוכות ומיוסרות המכשיר מתופעל. מקווה שילדיי לא יפתחו את סינדרום הדור השלישי.