ארכיון קטגוריה: יומן

ירון גולן, גיבור תרבות

 

לרגע קיוויתי שהידיעה על מותו בטעות יסודה. אבל טלפון לחבר משותף אימת את הרע מכל, ירון גולן נפטר היום, בן 58 בלבד. לומר שירון גולן היה מו"ל? הוא היה זה והרבה יותר. איזה מו"ל אתם מכירים שיסכים להוציא את ספרכם בלי להעביר אתכם שבעה מדורי גיהינום וביזוי ודרישה להשתתף בהפקת הספר, למעט תרומה סמלית, שבתמורתה קיבלתם גם כמה עשרות או מאות עותקים, ועדיין ירון גולן שילם מכיסו את מירב הכסף, וגם נתקע עם מירב הסחורה במחסן שלו? ירון לקח על עצמו מתישהו בשנות ה-80 להיות מצנאט של הספרות והשירה בישראל, לגרום לאלף ספרים להיכתב ולפרוח, וזאת בסיוע איזו קרן או ירושה משפחתית שהועמדה לו.
כך הגיעו אליו עשרות כותבים, ואני ביניהם, עם ספר שירים שכתבתי על הקולנוע. שם הספר היה "מי אני שיגיד אקשן", וזה היה משפט הפתיחה שבו בירך אותי מאז בכל פעם שנפגשנו ברחוב. כן, שכחתי, בניגוד למו"לים של קבלות פנים ופנלים ונסיעות לחו"ל והסתופפויות כאלה ואחרות, עם המו"ל ירון גולן נפגשתם בדרך כלל ברחוב, הולך רגלי, מבית הדפוס, למחסן שלו, לחנויות הספרים ולפגישות בבתי קפה. טרוד משהו, מרחף, ממשיך אתכם איזו שיחה שהחל בה עם מישהו אחר שזה הרגע נפרד ממנו, או המשך שיחה מפגישה קודמת שלכם אתו. כן, עוד מאפיין ייחודי לו, ירון גולן היה מו"ל שנשאר בקשרי חיבה עם כל מי שהוציא אצלו ספר.
מרחף ככל שיהיה, הוא ידע היטב מה הוא עושה, ובעיקר היה חשוב לו לשמור על זרימת הדם של התרבות העברית, לא להפקיר את הגוף החי הזה בידיהן הקפוצות של ההוצאות הממוסדות. היה לו עירוב משונה של האזוטרי, עם הנועז ועם הנשכח. בסריקת בזק אני שולף מהזיכרון את "תיק ספרות" של מנחם בן הזועם, ואת ארבעת יומניה של יונה בחור המעונה, ואת התסריט של "ארוחת הערב שלי עם אנדרה" וכמה ספרים של ההיסטוריון הצבאי המנודה אורי מילשטיין, ועוד ועוד. בקטלוג שלו מ-2006, אני רואה כעת מולי תרגומים של שילר וגתה של יוסף האובן, ומנגד משהו לא-צפוי כמו "המדריך החדש של נגן הרחוב" של דודו ויזר, החלילן המוכר לכל הבאים בשערי דיזנגוף סנטר.
בפגישה אחרונה שלנו, לפני מספר ימים, ושוב במקרה – הוא ישב בחנות הספרים 'ויקרא' בכיכר רבין, וניהל שיחה עם המוכר – ספק רטן באוזניי שיצחק לבנון, כן ההוא, האגדי, בן ה-90, מוציא אתו עוד ספר פתגמים, כאילו הוא ירון אינו יכול לסרב לאיש ובוודאי לו ללבנון. יצאנו את פתח החנות, וירון כהרגלו הזכיר לי שיחה שלנו מפגישה קודמת, מוכיח לי בציטוטים שהוא זוכר אותה לפרטי פרטיה, כאילו הייתי בין אלו שלא לוקחים את כוונותיו ומעשיו ברצינות. פגישת האקראי ההיא שהזכיר לי התרחשה לפני כשנתיים בשולי שוק הפשפשים ביפו. מישהו פרש שמיכה ומכר ספרים, וירון הביט והרים כמה מהם, עד שאמרתי לו 'אתה, עם המחסן המתפוצץ שלך, עזוב, עזוב', ועכשיו החזיר לי ירון, 'רואה? לקחתי אז ספר וביום שישי שעבר פתחתי אותו ו..'
האירוניה היא שבפגישתנו האחרונה אני עצמי לא הייתי בקו הבריאות, שמרתי על ריחוק מסוים מירון וגם לא ממש עקבתי אחר לקח הסיפור אודות הספר שנרכש בפרוטות וכעת מילא את ייעודו. ירון נראה עייף משהו, אבל כמי שעשה מסלול רגלי של קילומטרים רבים עד אותה שעת הצוהריים ובהצטברות של שנים ארוכות, עם תיק בידו או עגלת-מזוודה נגררת מלאה בספרים, זה הרי היה מראהו הטבעי.
רשימות רבי-המכר מעולם 'לא ספרו אותו', הביצה ראתה בו משהו שולי, ובעיניי הוא היה ונשאר גיבור תרבות. בניגוד לתמונות הסיום שבהן הגיבורים דוהרים אל האופק, אני מעדיף לזכור אותו ניצב בעקשנות על מקומו במתחם שבוע הספר, הרחק מחוץ למעגל היהיר של המו"לים הגדולים והממוסדים, כך שנה ועוד שנה, על משמרת ספריו.

הספרנית הטובה שלי

 

השבוע למדתי על יוזמה נאה של הניו יורק טיימס – תחרות הספרן/ית הטוב/ה בספרייה ציבורית בכל אחת מערי ארה"ב. מדובר במסורת של כמה שנים ומטרתה לעשות כבוד למי שמתווך מידע וידע לקוראים. מה שמיד הזכיר לי את חנה גליקר, אנחנו קראנו לה ביראת כבוד גברת גליקר, הספרנית שהכירה לי את הספרים הראשונים שקראתי בספריית פבזנר בחיפה. גברת גליקר לא הייתה זוכה היום בפרס מהסיבה הפשוטה שהוא לא ניתן בדיעבד. אבל מיהן הספרניות הגדולות בחיינו, אם לא הספרניות של ילדותנו?
בהיעדר טלוויזיה ואמצעי בידור דומים בילדותי, טקס ההליכה לספרייה ובחירת הספרים היה בעל נפח רגשי רב. הדרך לספריית פבזנר עברה את המגרש הגדול (עליו ייבנה מאוחר יותר התיאטרון העירוני של חיפה), שם עצרתי לפעמים למשחק כדורגל, לריבים ולהתכתשויות בין שכונתיות, כשהספרים מושלכים בצד. ספרית פבזנר התנשאה גבוה מעל הרחוב. שורת מדרגות הובילה לרחבה שאז נראתה לי גדולה, ועליה ספסלים, שם ישבנו בהמתנה לקריאתה של גברת גליקר – "שני ילדים". רק אז העזו שני ילדים להתרומם מהספסל ולהיכנס פנימה במקום השניים שיצאו.
כל ילד שהגיע וראה את החבורה היושבת וממתינה, שאל 'מי אחרון' ותמיד השיבו לו 'אתה', וכששאל 'מי לפניי', השיבו לו 'כולם'. ורק כעבור כמה דקות כשנרגע הצחוק, התכופף אל היושב לצדו ושאל אותו חרישית, וזה סימן לו על מי שלפניו בתור. טקס נוסף צוין בתוך הספרים עצמם. בעמוד 7 כבר רשם מישהו בעיפרון 'שמי בעמ' 34', ובהגיעך לעמ' 34 נרשם 'שמי בעמ' 76', ושם 'שמי בעמ' 123', ואז 'שמי בסוף הספר', ושם, בסוף הספר, נפתרה התעלומה: 'שמי הוא יענקל פוץ וגם אתה תיפול לבוץ'. כך, בצורה כזאת או אחרת, זה נמשך בכל ספר.
בספרייה פנימה שררה קדושה. הספרים היו מונחים על מדפים כהים, שורות ארוכות, בתוך חלל אפל וצונן. גברת גליקר ישבה מאחורי שולחן, משני צדדיה ומאחוריה מדפי הספרים, אישה זקופה, שיערה מתוח בקוקו לאחור, לפניה תיבה ובה כרטיסיות. לכל אחד מהילדים היה כרטיס ועליו שמו. לא הייתי צריך לומר את שמי, גברת גליקר תמיד הקדימה וזיהתה אותי, מה שגרם לי לגאווה רבה. ואז שלפה את הכרטיס שלי, רשמה בכתב יד מוקפד את תאריך החזרת הספר והשאלת ספר חדש. אני זוכר את הספר "סיפורים נבחרים" שנתנה בידיי בחופש שבין כיתה ב' וג', ספר ראשון שהחלפתי בספריה, ספר שגודש החוויות שבו סחרר את חושיי והצית בי אהבה למילה הכתובה.
היא המשיכה והציעה ספרים, אבל לא עבר זמן וכמו כל ילד נשביתי בקסמם של ספרי חסמב"ה והאבנר כרמלים וילדי העיר העתיקה וכרכי הארץ שלנו ומשמר לילדים. יום אחד ביקשתי לקחת את "הלנה מטרויה". גברת גליקר סירבה. לא מתאים לך, אמרה. התעקשתי. הספר היה מסוג הספרים המופצים בעקבות סרט פופולרי, טקסט מהיר המעוטר בתצלומים מהסרט, בהחלט לא האיליידה והאודיסיאה, אבל בדיוק ראיתי את הסרט, הסוס הטרויאני, מותו של אכילס ושאר המראות הגדולים מהחיים שבו והפנטו אותי מבין דפי הספר.
גברת גליקר הוסיפה להתעקש, כאילו ניצבה בקו ההגנה האחרון במלחמה על הטעם הטוב של קוראיה הקטנים. ילדים נכנסו ויצאו, ואני נשארתי עומד, מחזיק בספר. כך שעה ארוכה. לבסוף הושיטה גברת גליקר את ידה אל הספר, רשמה בכתב ידה המוקפד בכרטיסיה ושחררה אותי לדרכי.
אני זוכר שהמשכתי וקראתי בספרית פבזנר עוד שנים ארוכות, ביניהם ספרים טובים וראויים, שבוודאי היו גורמים לגברת גליקר הנאה רבה. אבל היא איבדה בי עניין. נטלה ממני את הספרים, רשמה בכרטיסיה, ולא חזרה עוד לקרוא לי בשמי.

בין כסית לקפה דיצה

 

בליל שישי שעבר יצא לי לעבור רגלי את רחוב דיזנגוף, מקצהו הצפוני ועד הכיכר. עברתי ליד המקום שבו ניצב פעם קפה כסית. בסוף 2004 פתחו שם שני יזמים בית קפה והכריזו כי לא יהיה בו זכר לכסית המיתולוגי. לא שם המקום, לא תמונה, כלום. כעבור חודשיים קיבלתי הזמנה, כעיתונאי, להצטרף לשרידי הבוהמה, לטקס של קריאת אגף במקום על-שם כסית.  אולי הבינו שם שכאשר העסקים בדיזנגוף נמצאים בשפל, דמי שכירות למ"ר הרי ירדו שם פלאים, כדאי להיאחז בלוגו המנצח של פעם.
היה ערב נחמד, כמה סלבריטאים קשישים שמחו להיפגש, רותי אלמנתו של משה'לה איש כסית דיברה בהתרגשות, גזרו סרט, המארגנים אכן קבעו קיר כבוד ועליו תצלומים, זרקו קונפטי, הרימו כוסיות, וחלק מהאורחים אפילו ישב בחוץ, ובקור של ינואר, אנשים שעברו שם הסבו ראש כלא מאמינים, כי ראו פתאום את ג'וזי מהחלונות הגבוהים והחברה הפריקים מהעין השלישית, יושבים שם עם קונפטי על הכתפיים, רגע קסום מאגדה תל-אביבית.

ולמה אני מאריך בכל אלה? משום שבעוברי שם בליל שישי האחרון, לא קיר ולא תמונה ולא בטיח. הורידו הכל. כמו סיפור העצים שסאלח שבתי שתל בשביל התורמים, וגרוע מזה. גררו את ותיקי כסית יענו לעשות להם כבוד, קיבלו כותרת, כי איזה עיתון יפספס את הרגע, ומתישהו, אולי אפילו בלי כוונת זדון, אולי גילוי שטעו וכסית לא שם מושך, הם חזרו וקברו את זכרם של התיישים האלה, אלתרמן ורובינא וחצקל, וכל שולחנות הרשעים לדורותיהם.

האמת, שהדיכאון תפס אותי עוד בחלק הצפוני של הרחוב. עברתי ליד כמה וכמה מקומות שהיו, ואינם. וזה לא שאני בא להגיר דמעות. ברור לי שמקומות משתנים, ואין מה לשמור על כסית ועל רוול ולא על פינתי ולא על קליפורניה, רק בגלל שישבו שם אלתרמן ושלונסקי, ואייבי נתן היה הראשון שמכר שם המבורגרים לנייטיבס. נכון, לא צריך לשמר את כולם. אבל תודו שיש משהו עקום בסגירת מקומות ישנים ופתיחת מקומות חדשים עם שמות ארכאיים במתכוון כמו גינזבורג, מאיר, נוח, הכאילו-ישן, הכמו-פעם, שמחליף את הישן והפעם האותנטי.

הסיבוב שלי בדיזנגוף הסתיים סמוך לכיכר, בבאר בוקובסקי, כך נקרא מזה חודשיים המקום בו היה קפה דיצה. בטיים-אאוט קראתי שזה באר שכונתי. עמדתי מול המקום, קיר אטום, צבוע אפור או שחור, וליד הפתח ישב איש ביטחון. מכל המקומות שעברתי באותו לילה, זה סימל את השינוי המהותי. לא עוד הזגוגיות המאפשרות לך להביט פנימה, להיכנס אם אתה מזהה מישהו מוכר, או סתם להזין את עיניך ולהמשיך הלאה. מקום שבו ישבו אמנים ושחקנים ולכאורה, אם תיאטרון בית לסין החליף את הקאמרי, עדיין זה הקהל שימשיך לעבור שם. אבל לא. החליפו את כל מחזור הדם ושנתוני היושבים במקום והשקפת העולם. מקום אטום, מבוצר, ומה שם בדיוק 'שכונתי', אם אני זוכר את הפירוש החם והמזמין של המילה, לא ברור לי. איש הביטחון העריך אותי במבטו, יצור לא מזיק שכמותי, ואני ויתרתי גם על הכניסה לרגע, כי 'ישבתי פה פעם ואני רק רוצה להציץ'.

החיים ב (שני פחי) זבל

 

אם אתם גרים בבית משותף, בוודאי קיבלתם מהעירייה הוראה טו גט יור שיט טוגד'ר בתוך מארז בטון. בתצלום נראית התוצאה באחד הבתים השכנים לזה שבו אני גר. הם אפילו לא היו צריכים לבנות חדש, רק לדפוק מכה בקיר קיים ולהניח פחים.
עד לפני כמה שבועות עמדה שם הבוטקה של הסנדלר השכונתי. איש זעוף, עבד 15 שנה במלבן של מטר וחצי על שני מטר, גובה קומת אדם. לא שהוא היה זקוק ליותר. הסנדלר שלנו היה גחון על שני קביים, וממילא עשה את כל זמנו שם בישיבה.
לפני איזה זמן נכנס לרחוב קינג ג'ורג' הסמוך סנדלר חדש, מאלה שאצלם הכל יהיה מוכן לאתמול, עם חודש גלישה חינם ומה לא. זה כנראה מה שהרג את הסנדלר השכונתי, ולא שלפני זה היה ביקוש ענק לשירותיו. אז הוא קיבל משהו על מה שהשקיע בדמי מפתח, והלך.
את כל זה שמעתי בדיעבד. מה שראיתי היה יום אחד איש יושב מאחורי חלון זכוכית ולמחרת שני פחי זבל. וזה כל מה שזה. איש ולמחרת שני פחי זבל. תגידו שעסקים מתחלפים בעיר כל הזמן, ואנחנו לא זוכרים מה היה כאן לפני שנתיים, ואין תודעה, ואין, ואין. הכל נכון. אבל כשסוגרים עסק, תמיד יש את הקטע הזה עם החלונות האטומים בשכבת צבע, או ניירות העיתון שמכסים, כמו תכריכי-נייר, ורק מאחור, במסתרי החנות, זוממים על השיפוץ. לפחות זה. כמו חוק צינון עירוני, תקופת מעבר קצרה, בין מחיקת הישן וקבלת החדש. גם, ואולי בעיקר, כשהחדש בזבל.

ג'ון לנון, ליל הרצח

פורסם לראשונה בירחון מוניטין, דצמבר 1983
 
הידיעה הראשונה על מותו של ג'ון לנון הגיעה דרך הווארד קוסל. קוסל, פרשן הספורט המעצבן של א.בי.סי, עם הפיאה הנוכרית, שנקרא כאן 'הפה ששאג', הפסיק את השידור החי של 'פוטבול יום ב',  ובישר לאומה. עם אחוז הצפייה הגבוה ממנה נהנית התוכנית, היא תשמש נ.צ. טוב למדי כשיגיע הרגע להיזכר איפה-היית-כשלנון-נרצח.
ליל השמיני לדצמבר נפל גם הפעם על חנוכה, והיה  תירוץ טוב לעוד התכנסות של ישראלים בניו-יורק. באותו רגע עמדתי בסמוך לרדיו ששידר מוזיקת פופ. מבעד לשיחות הערות שמסביב קלטתי את השדרנית מכריזה 'הייתי פה גם בלילה שאלביס מת'. בניו-יורק כל האפשרויות פתוחות, וזה עשוי היה להישמע גם כמו שם של תקליט פאנק חדש. שום שיר לא נשמע בעקבות ההכרזה. תחת זאת נסחפה השדרנית בקול היסטרי וחזרה בסטקטו: ג'ון לנון מת, ג'ון לנון!
בשקט שהשתרר חזרה השדרנית על אותן עובדות מעטות של הרצח. עברנו לצפות בטלוויזיה. הסקירה בוששה לבוא. אולי איחרנו אותה. תוך דקות התפזרה המסיבה, ואני מצאתי את עצמי פוסע במורד השדרה השנייה. אילן חברי פסע לצדי, בועט בפחיות פפסי ומספר לי על השפעתו של לנון על חייו. אילן רצה להיכנס ל'איליין', לשתות בירה. סירבתי. לא רציתי להיות חלק מהקהל של וודי אלן בעת קבלת הידיעה. עצרנו להשתין בסמוך לפחי הזבל, ברווח בין שני בניינים, ונפרדנו.
הדרך הביתה עברה ליד בית החולים 'רוזבלט', לשם הובא לנון בניסיון אחרון להציל את חייו. ההודעה הרשמית על מותו כבר נמסרה, צוותי השידור כבר קיפלו את הציוד שלהם, והשוטרים המעטים נותרו שם רק כדי להשגיח שאותם פנטים שלאחר המוות לא יקבלו את המחשבות הלא נכונות לגבי המקום בו נקבעה סופית עובדת מותו של לנון.
כולם ידעו שלנון מת, אך עדיין שאלו זה את זה אם זה נכון. הומוסקסואל אחד ליטף את חברו הדומע. הוא הביט סביבו במבט מאשים, כמו מצפה שמישהו ישנה את העובדות למען חברו שבור הלב. בחור פורטוריקאי אחד לצדי, כרע על ברכיו, אוחז בידו נר נשמה. הוא הזמין אותי לעשות כמוהו בתפילה למען נשמתו של לנון 'אח בלב ונפש לכולנו'. כל העסק היה די מביך. אבל הפורטוריקאי לא חיכה לי או לאף אחד אחר. הוא החל להתפלל חרישית, שפתיו נעות במהירות ובדבקות.
הייתה אווירה של חוסר אונים. הרוח העזה נשבה וכיבתה את הנרות מיד עם הדלקתם. איש לא עודד את המתאבלים להתפזר, אך לא הייתה שום סיבה להישאר במקום. גופתו של לנון הייתה מונחת במקרר של הרוזבלט, לא רחוק מאתנו, אך רוחו לא הייתה שם.
לנון היה שייך למקום בו נורה, לכניסה של בניין הדקוטה. העלייה לרגל, שהחלה מיד עם היוודע דבר רציחתו, צברה תנופה הולכת וגדלה. המאמינים הראשונים הגיעו מהשכונות הקרובות ומשכו, עם עלות השחר, ובמעגלים הולכים ומתרחבים, את אנשי ניו,ג'רזי שמעבר לנהר המערבי. משמרות המאמינים עמדו שם בשתיקה, מקשיבים לשירי לנון שהושמעו מתוך עשרות טייפ-רקורדרים ותחנות רדיו שגזרו על עצמן לנון נון-סטופ. הגשם ליווה את המאורע מול שער הדקוטה שהלך ונעלם תחת עשרות הזרים שהונחו עליו. מי שהקור והגשם עצרו אותו מלעלות לשם חזה במתרחש בטלוויזיה. המצלמות התמקדו בקלוז-אפ נינוח ובטוח על פניהם של הבוכים, על אלה שאחזו זה ביד זה, על השותקים.
גברת אחת מניו-ג'רזי בכתה לתוך המצלמה ללא בושה. היא הייתה שמנה, ביתית, ורוקנ'רול נראה כמו דבר שהיא השאירה מאחוריה לפני חמש עשרה שנה לפחות. הבכי שלה היה זועם, והיא נחנקה בו לעיני המצלמות, תוהה על מותו האלים של לנון. המראיין המבין שאל אותה לנגיעתו של לנון לחייה, והניח לה לפרוץ לתוך בכי נוסף. הוא לא הפריע לה בגמגומה המתרגש ולא חס על זמן מצלמה.
הדיילי ניוז יצא עם תצלום בלעדי של הרוצח וקורבנו, לנון חותם לרוצחו העתידי על מעטפת אלבומו החדש. הצילום לא מתחשב בהיסטוריה העומדת להתרחש, פניו של הרוצח נוגעים בקצה הפריים.
תוך שעות מעטות אזלו כל עותקי 'פנטזיה כפולה'. בעלי החנויות הבטיחו לחדש את המלאי תוך מספר ימים. בדוכני העיתונים עטו הכל על פלייבוי ינואר 81' היוצא כאן בתחילת דצמבר ובו ראיון ענק עם ג'ון ויוקו, וקראו בשקיקה את דבריו הכמו-אחרונים של לנון.
שיריו של לנון לא נשמעו רק סמוך לדקוטה. הקופסאות המעצבנות, אותם מכשירי רדיו-טייפ ענקיים שכמו משמשים לקריאת תגר על אוזני ההמון בידי הצעירים, הפכו להיות מגבירי-קול ונושאי דברו של לנון. נהג טקסי אחד הרכיב רמקול מעל המונית שלו. 'דמיין' של לנון חצה את השדרה השביעית במהירות של נהג טקסי ניו-יורקי אבל. איש לא עצר אותו על הפרעת הסדר במקום ציבורי.
רינגו סטאר הופיע וכמעט נמעך ליד פתח הדקוטה. הכל היו מודעים ליחס המיוחד בינו לבין לנון, וניסו להיאחז בו כאפשרות הקרובה ביותר שלאחר המוות. הייתה תהייה לגבי פול מקארתני. הושמעו השערות, מלוות באסמכתות מתוך הראיון בפלייבוי ומקורות בדוקים אחרים, לגבי אי הופעתו.
בחדשות המקומיות של השעה שש נאספו אנשי נ.ב.סי וסיפרו גם הם איש בתורו, על התפקיד אותו שיחק לנון בחייהם. אותו צלם חובב, מי שהנציח בלא יודעין את לנון ורוצחו העתידי, הגיע לאולפן. הוא היה נרגש מעט, וניכר עליו שעבר מרשת שידור אחת לשניה וחזר שוב ושוב על אותם אירועים של היום הקודם. היה בו משהו אמין ומאמין בבחור הזה. איש לא שאל אותו כמה קיבל בעד התצלום. קשה לדעת ברגע זה אם התחילה כאן קריירה של צלם או שמא היה זה אירוע חד-פעמי נוסח מצלמת השמונה מילימטר של האיש בהמון הקולט רגע היסטורי. הצלם סיפר על היחס
החם שגילה אליו לנון בכל הפעמים שחיכה לו בשערי הדקוטה והנציח אותו על פילם. הוא חזר על שיחה שהייתה לו עם צ'פמן, הרוצח העתידי, בפתח הבניין  המראיינים הקשיבו באלם לשיח הטפילים הזה, מודעים לדרמה שבמפגש, המפגש המבדיל בין המעריץ-השרת לבין המעריץ האימפוטנט שיקשור את עצמו למושא הערצתו בקשר האפשרי היחידי ביניהם, קשר ההרס והכליה.
הדיווחים המשיכו לעקוב אחרי זרם המעריצים שהגיעו לדקוטה מכל קצוות הארץ. במקביל להם הגיעו גם הסיפורים ששרטטו את דרכו של הרוצח. המקום בו עבד, החתימה בשמו של לנון, הסיפור על רכישת האקדח, אותרו חברים מהכיתה שלו, ואלה רואיינו בתורם. פסיכולוג הוזמן לאולפן וניסה במהלך הדקות המעטות שהוקצבו לו, לתת פרופיל של הרוצח, אולי לקראת הפעם הבאה. שמענו כבר את המומחה הזה. וכמי שיודע ששמענו אותו הוא אזכר את הקנדים, את מרטין לותר קינג ואת האחרים שהוציאה אמריקה להורג. כל מי שראה את 'נאשוויל' יודע שהם יורים גם בזמרים.
הבלעדיות של הדיילי ניוז, עיתון כותרות צהוב, על תמונת הרוצח והנרצח, דקרה למתחרים בעיניים. במהלך מהיר שיחד מישהו את שומר חדר המתים בסכום בן חמש ספרות, ותמונתו של לנון הקפוא על השולחן הגיעה לעיתון. הוילג' וויס יצא עם סיפור אישי צנוע על לנון. הטיים והניוזוויק פנו לאומה כולה ומיקמו את לנון במרחב ובזמן. סמרטוטוני הרכילות קנו את תצלום לנון על שולחן המתים, צבעו אותו בכחול ואדום והדפיסו אותו על שערם. הניו-יורק טיימס, כהרגלו, שמר על פרופיל גבוה ולא נכנס לסחרחורת הנבירה.  תחנות השידור המשיכו בלנון, לנון, לנון. בתחנה אחת התלוננה מאזינה שבכל הרעש הזה שכחו שגם שיריה של יוקו מופיעים על התקליט.
אילן התקשר וקבענו ליד הדקוטה. שנינו הקדמנו ולמרות ההמונים מצאנו את הדרך זה אל זה. הקהל הכיל כעת את הפסיפס הססגוני של בני כל הגילים והגזעים. הכל התקשו להתמודד עם הקור הנורא. צדו המרוחק של רחוב 72 גובל עם הנהר המערבי וצדו הקרוב פתוח לפארק. הרוחות המנשבות מטלטלות את קישוטי חג המולד והחנוכה הערוכים בשורות לכל אורך הכביש, אותו שעטנז מוזר של דצמבר שכל כך אופייני לעיר הזאת.  אווירת השמחה והקניות היטשטשה מול הקהל שליד הדקוטה.
מישהו נטש את מקומו מאחורי מחסום המשטרה והתקדם לעבר שער הדקוטה, ידיו ריקות מזר פרחים. אחד השוטרים נע לעברו באלגנטיות. שיח ושיג חרישי, והבחור חזר למקומו. היי, קרא מישהו מההמון לעבר השוטר, מה אתה מתוח כל כך. קבוצת אנשים שעמדה בסמוך לאיש היסתה אותו בזעם והוא מיהר לסגת. זוהי הייתה גם שעתם של השוטרים, שעתם של כל המרקדים לחמם עצמם מול זירת הרצח, כשהמחסומים והמדים המפרידים אינם אלא סימן חיצוני לעשיית סדר.
הקסטות החליפו צד לעוד לנון, איש לא עזב את משמרתו ליד הדקוטה, אבל הצורך בהתחדשות מתמדת גרם לתהליך איטי אצל אלה שעל הטלוויזיה. הוואקום נוצר עם הליכתו של לנון ואת הוואקום הלך ותפס, ולו זמנית, הרוצח. הלעיטו אותנו בפרטים על עברו, על הקשר האוריינטלי שלו, על חלומות ילדותו. למדיה אין זמן. המדיה יודעת שכל המתאבדים ברחבי היבשת לזכרו של לנון הם פריקים אומללים שלא יחזיקו מעמד מעבר למהדורת חדשות אחת ואילו הרוצח הוא הימור טוב לעוד שנתיים לפחות. ברגע זה הוא צובר לעצמו קטעי עיתונים המאזכרים אותו וממתין לביוגרף שיבין אותו.
האפשרויות הדרמטיות שניבטו גם בכרזות של של ברודוויי, רחוב 44, על המפגש בין אמדיאוס המלחין הגאון לבין סאליירי מלחין החצר הבינוני ושטוף הקינאה, הן ההשראה למיוזיקל עתידי וחסר רחמים על המפגש שלא היה בין לנון הפורה למעריצו הטפיל והמייאש. ככל שהזמן חולף ייקחו היוצרים חירות גדלה והולכת, והמפגשים שלא היו יהפכו למסר האמיתי. עד לרצח, שיהפוך אקט כמו טבעי במסכת היחסים, נחזה בכמה מעמדים מרשימים שיכללו בוודאי גם את הצלם המעריץ ואת יוקו הנכנסת ויוצאת בפתח הדקוטה.  זה קורה כל הזמן. אחרי הלילה שאלביס מת הופיעו אנשים שעברו ניתוחים פלסטיים בשפתותיהם ועצמות לחייהם כדי להידמות לאלביס.
אלפים הגיעו למשטחי הדשא של סנטרל פארק. החלקה שבסמוך לרחוב 72 הוכרזה כבר 'שדות תות לנצח' על ידי הרשויות. כאן תינעל משמרת האבל בעשר דקות של דממה. עשר הדקות הללו, שהן בקשתה של יוקו, אמורות להיות חופפות לעשר דקות התייחדות במקומות רבים בעולם.
הפארק עמוס. עשרות רוכלים עוסקים כאן בעסק המשגשג של השבוע. מוכרים את לנון בחולצות, בכפתורים, בפוסטרים, בתצלומים ובכל חומר עמיד אחר. מעבר להם, ניתן לזהות את הזמרים הפזורים בפארק דרך קבע, השוטים והמאמינים. גם הם מזמרים היום רק לנון. מצלמות הטלוויזיה שהתמקמו בעוד מועד מעל ניידות השידור, סורקות את הקהל בחיפוש אחר הבעות פנים.
הרמקולים מעבירים מוזיקת לנון שקטה. לא דווקא פופולרית. מישהו כנראה מנסה לשמור על פרופיל נמוך. גם הבמה בהתאם. תמונה של לנון ניצבת שם. לנון בטי שרט ועליו מודפס ניו-יורק סיטי. צילום מטעם המארגנים שנידבו את הפארק ויחד עמו את המשאלה הכמוסה שלא ייחסו את הרצח הנורא לניו יורק האלימה. הנה, הם אומרים, גם לנון אהב את ניו יורק, גם יוקו אמרה משהו דומה לפני מספר ימים. לא שלמעריצים בליוורפול זה משנה משהו. ניו יורק הייתה ונשארה ניו יורק, והתצלום המגמתי הזה לא ישנה דבר.
בשתיים בדיוק נפלה דממה. קשה להאמין. שקט. שקט. שקט. הליקופטר מרוחק, שמספק לצופים בבית זווית נוספת על האירוע, הוא הרעש היחיד, וגם הוא ממהר להימלט מעצמת השקט. דקות הדומיה של ילדותנו, שהיו מאז ומתמיד לענישה קבוצתית
בידי מורים ומחנכים, הכרוכה בהעברת משקל מרגל לרגל, הופכות כאן בדרך פלא למסגרת של מחשבותיך. עשר דקות של התנקות. המון מכונס בתוך עצמו, שומר על יחד.
עשר הדקות עוברות. הרמקול מנגן מוסיקה שקטה, לא של לנון, כמו מסמן לקהל על סיום ומעבר לחולין. אולי מישהו מפחד מאיזו התפרצות יצרים אחרונה של ההמון, התפרצות שלא באה לאורך שבוע אחרון, התפרצות שאולי תשאב את השראתה מההמון שיראה עצמו יחד לראשונה בשיא גודלו.
הכל נעים בשקט לכיוון הדקוטה, כמו מחפשים את המוקד. אין מה לחפש על יד הבניין. מישהו עבד על העניין יפה יפה, פירק את הכאב לאט לאט, משחור לאפור. אחרי הדומיה הזאת אפילו הדקוטה היא מעבר לשיא. יוקו כבר שרפה את הגופה, ספרה לשון הקטן, והרגיעה את ההמונים. הכל מתפזרים דרך הרחובות הצדדיים. פתיתי שלג מתחילים לרדת, ורבים מוצאים להם מחסה בבתי הקפה הרבים שלאורך קולומבוס אווניו. אחרי שעה קלה של שיחות, השלג הקל כבר מפסיק להיות תירוץ. אנשים מוצאים את הדרך החוצה, ובתי הקפה חוזרים לתפוסה הרגילה של אחרי הצוהריים של יום ראשון.
העיר תחזור לקצב האיטי של מוצאי יום ראשון. בחדשות הערב יחזרו לתמצת את מה שקרה בפארק. מיד אחרי הסיפור על לנון יספרו על הנרקומן שרצח מישהו בפארק. ההודעה תישאר תלויה באוויר, כמו מניחה למישהו את השהות לחשוב 'איך הוא לא מתבייש לחלל את ההתייחדות בפארק'. עוד רוצח חסר זיקה למתרחש סביבו, שנפל קורבן לתעלולי המדיה שהפכה אותו באחת למחלל קברים.
העיר שוב תתעורר לרגעים סמוך לתחילת ההצגות על הברודוויי, ותחזור ותשקע. בפינת השדרה השישית ורחוב שמונה ניצב בחור צעיר לבוש בטי-שרט הנושא את דיוקנו של לנון ובועט בקופסה.

בביתו של אבי האומה

 
לקחתי את שני הילדים שלי לבית בן גוריון. הם לומדים כעת על ראש הממשלה הראשון של ישראל, וחוץ מזה, בבית של בן גוריון, כך זכרתי מביקור לפני שנים, יש כיסוי מיטה כמו שהיה בבית הוריי. כיסוי בד פשוט מישראל נשכחת, מזמנים שראש ממשלה ומשפחה ממוצעת קנו אותם כיסויי מיטה. ובמילים אחרות, הלכתי לבית של בן גוריון כדי להתחבר לבית ילדותי.
בחזית הבית היו כמה וכמה מקומות חניה פנויים, לא מראה תל-אביבי שגרתי. המבנה עצמו, שתי קומות, רחבה עם דשא, ניצב בין שני בתי מגורים רגילים. הדמויות המשתתפות: שומר בכניסה, איש אבטחה שסובב בבית, עובדת ניקיון, אני והילדים. החוקים בבית בן גוריון ברורים. אסור לנגוע, אסור לשבת. חבלים מתוחים על כל מסעדי הכיסאות. קורות עץ נעוצות לאורך מדפי הספרים. זאת הספרייה המיתולוגית שרצה לאורך קירות הקומה השנייה ואשר לאחרונה התנהלה מלחמה להצלתה. כמה עגום היה לראות את עשרים אלף הספרים, זה האומדן שמוסר השומר, נראים כמו-כלואים מאחורי קורות העץ.
קיוויתי שילדיי יסתנוורו מאלפי הספרים, שיסעו לרגע במכונת הזמן לתקופה שמנהיג האומה ביקש להחדיר בה את גאוות עם הספר, ויחזרו הביתה טעונים. אבל השומר רדף אחרינו. לא לפה, לא לשם. מה יש לך? מה זה מורשת בן גוריון אם לא לשבת בכיסא שלו, לפתוח ספר שהוא קרא בו או כתב משהו בשוליו? תנו לאנשים להרגיש בן גוריון לרגע. תארגנו למבקרים פינה עם כמה כיסאות וספרים (שמאות מהם נמכרים בשקל בכל ירידי הספרים המשומשים, ואני אומר את זה מידע אישי), במקום היובש והמאובנות שהמקום מקרין.
הילדים רצו ללכת הביתה, אבל הם יודעים עוד מהדרך לשם שאני צריך לראות את הכיסוי מיטה כמו שהיה לסבא וסבתא, ותראו ילדים את הארון בגדים הזה, פעם ארונות היו בגובה של אדם ממוצע, רואים, רואים שאבא יותר גבוה מהארון? וליד הארון, בחדרון שליד הספרייה, מיטה. בן גוריון היה ישן פה, מחייך השומר, והפעמון פה, מעל המיטה, זה היה בשביל לקרוא לפולה, שתעלה אליו.
ביקשתי מהילדים רק עוד רגע, רק נעבור במטבח. שם מצאתי את מרים, עובדת הניקיון. 17 שנה שהיא מנקה את בית בן גוריון. כל יום חדר אחר. לא קל להחזיק נקי, מרים אומרת, ומהתחזוקה אמרו לה שהיא משתמשת באקונומיקה בלי חשבון. מרים צוחקת בגאווה. עמדנו לנו באמצע המטבח. חלל ריק, נזירי, ארונות מטבח שכמה מהם נותרו עוד בדירות שכורות בשנות ה-70', והעידו על הזנחה של בעלי הבית. רק מרים מנקה כאילו פולה תיכף תיכנס.
הילדים משכו אותי. מה זה, שאלו והצביעו על טלפון שחור עם חוגה. ניסיתי להדגים להם חיוג, והם לא קלטו שסיבוב החוגה כשאצבעך תקועה בספרה שבע עד שהיא נעצרת פירושו שחייגת שבע. פלאי הטכנולוגיה. זה נראה להם יותר מתוחכם מכל ההקשות הדיגיטליות שלהם, וכשחושבים על זה, זה באמת פלא. זה והשמיכה מבית הוריי שעדיין שם.

טרי משוק הכרמל. השומרים ברחו

 

עדות ראייה: 24 שעות אחרי הפיגוע בשוק הכרמל, ואין שמירה. אפילו לא שומר אחד!  לא שאפשר לסגור את השוק הרמטית, כמו שאומרים כל נפוחי-הביטחון כשזה נוגע לציבור הרחב, אבל בכל זאת, תעשו משהו. כלום, נאדה, גורנישט, זירו.
פלאשבק, בוקר מוקדם. אמרתי לזוגתי שתחיה, אני (שאחיה) הולך לשוק. היא הרימה קול זעקה, ואני אמרתי, מה קרה לך, היום הכי בטוח, סוללה של שומרים תלווה אותי, והיום הכי זול, כל מוכר ילך לקראת הצרכן שחזר אל התופת.
לא זה ולא זה. שוק דליל כמצופה, כמה מבעלי הבאסטות לא התייצבו. כאלה שמכירים אותי חייכו  וזרקו מילה. המחירים היו רגיל. יצאתי מהצד העליון של כיכר מגן דוד. אפילו המגבניקים הייצוגיים לא היו שם. הסתובבתי למוכר הקצה של השוק. תגיד, שאלתי אותו, למה אין פה אף אחד, אפילו בשביל הפוזה, והוא הרגיע אותי יש פוזה, יש פוזה.