פורסם לראשונה בירחון מוניטין, דצמבר 1983
הידיעה הראשונה על מותו של ג'ון לנון הגיעה דרך הווארד קוסל. קוסל, פרשן הספורט המעצבן של א.בי.סי, עם הפיאה הנוכרית, שנקרא כאן 'הפה ששאג', הפסיק את השידור החי של 'פוטבול יום ב', ובישר לאומה. עם אחוז הצפייה הגבוה ממנה נהנית התוכנית, היא תשמש נ.צ. טוב למדי כשיגיע הרגע להיזכר איפה-היית-כשלנון-נרצח.
ליל השמיני לדצמבר נפל גם הפעם על חנוכה, והיה תירוץ טוב לעוד התכנסות של ישראלים בניו-יורק. באותו רגע עמדתי בסמוך לרדיו ששידר מוזיקת פופ. מבעד לשיחות הערות שמסביב קלטתי את השדרנית מכריזה 'הייתי פה גם בלילה שאלביס מת'. בניו-יורק כל האפשרויות פתוחות, וזה עשוי היה להישמע גם כמו שם של תקליט פאנק חדש. שום שיר לא נשמע בעקבות ההכרזה. תחת זאת נסחפה השדרנית בקול היסטרי וחזרה בסטקטו: ג'ון לנון מת, ג'ון לנון!
בשקט שהשתרר חזרה השדרנית על אותן עובדות מעטות של הרצח. עברנו לצפות בטלוויזיה. הסקירה בוששה לבוא. אולי איחרנו אותה. תוך דקות התפזרה המסיבה, ואני מצאתי את עצמי פוסע במורד השדרה השנייה. אילן חברי פסע לצדי, בועט בפחיות פפסי ומספר לי על השפעתו של לנון על חייו. אילן רצה להיכנס ל'איליין', לשתות בירה. סירבתי. לא רציתי להיות חלק מהקהל של וודי אלן בעת קבלת הידיעה. עצרנו להשתין בסמוך לפחי הזבל, ברווח בין שני בניינים, ונפרדנו.
הדרך הביתה עברה ליד בית החולים 'רוזבלט', לשם הובא לנון בניסיון אחרון להציל את חייו. ההודעה הרשמית על מותו כבר נמסרה, צוותי השידור כבר קיפלו את הציוד שלהם, והשוטרים המעטים נותרו שם רק כדי להשגיח שאותם פנטים שלאחר המוות לא יקבלו את המחשבות הלא נכונות לגבי המקום בו נקבעה סופית עובדת מותו של לנון.
כולם ידעו שלנון מת, אך עדיין שאלו זה את זה אם זה נכון. הומוסקסואל אחד ליטף את חברו הדומע. הוא הביט סביבו במבט מאשים, כמו מצפה שמישהו ישנה את העובדות למען חברו שבור הלב. בחור פורטוריקאי אחד לצדי, כרע על ברכיו, אוחז בידו נר נשמה. הוא הזמין אותי לעשות כמוהו בתפילה למען נשמתו של לנון 'אח בלב ונפש לכולנו'. כל העסק היה די מביך. אבל הפורטוריקאי לא חיכה לי או לאף אחד אחר. הוא החל להתפלל חרישית, שפתיו נעות במהירות ובדבקות.
הייתה אווירה של חוסר אונים. הרוח העזה נשבה וכיבתה את הנרות מיד עם הדלקתם. איש לא עודד את המתאבלים להתפזר, אך לא הייתה שום סיבה להישאר במקום. גופתו של לנון הייתה מונחת במקרר של הרוזבלט, לא רחוק מאתנו, אך רוחו לא הייתה שם.
לנון היה שייך למקום בו נורה, לכניסה של בניין הדקוטה. העלייה לרגל, שהחלה מיד עם היוודע דבר רציחתו, צברה תנופה הולכת וגדלה. המאמינים הראשונים הגיעו מהשכונות הקרובות ומשכו, עם עלות השחר, ובמעגלים הולכים ומתרחבים, את אנשי ניו,ג'רזי שמעבר לנהר המערבי. משמרות המאמינים עמדו שם בשתיקה, מקשיבים לשירי לנון שהושמעו מתוך עשרות טייפ-רקורדרים ותחנות רדיו שגזרו על עצמן לנון נון-סטופ. הגשם ליווה את המאורע מול שער הדקוטה שהלך ונעלם תחת עשרות הזרים שהונחו עליו. מי שהקור והגשם עצרו אותו מלעלות לשם חזה במתרחש בטלוויזיה. המצלמות התמקדו בקלוז-אפ נינוח ובטוח על פניהם של הבוכים, על אלה שאחזו זה ביד זה, על השותקים.
גברת אחת מניו-ג'רזי בכתה לתוך המצלמה ללא בושה. היא הייתה שמנה, ביתית, ורוקנ'רול נראה כמו דבר שהיא השאירה מאחוריה לפני חמש עשרה שנה לפחות. הבכי שלה היה זועם, והיא נחנקה בו לעיני המצלמות, תוהה על מותו האלים של לנון. המראיין המבין שאל אותה לנגיעתו של לנון לחייה, והניח לה לפרוץ לתוך בכי נוסף. הוא לא הפריע לה בגמגומה המתרגש ולא חס על זמן מצלמה.
הדיילי ניוז יצא עם תצלום בלעדי של הרוצח וקורבנו, לנון חותם לרוצחו העתידי על מעטפת אלבומו החדש. הצילום לא מתחשב בהיסטוריה העומדת להתרחש, פניו של הרוצח נוגעים בקצה הפריים.
תוך שעות מעטות אזלו כל עותקי 'פנטזיה כפולה'. בעלי החנויות הבטיחו לחדש את המלאי תוך מספר ימים. בדוכני העיתונים עטו הכל על פלייבוי ינואר 81' היוצא כאן בתחילת דצמבר ובו ראיון ענק עם ג'ון ויוקו, וקראו בשקיקה את דבריו הכמו-אחרונים של לנון.
שיריו של לנון לא נשמעו רק סמוך לדקוטה. הקופסאות המעצבנות, אותם מכשירי רדיו-טייפ ענקיים שכמו משמשים לקריאת תגר על אוזני ההמון בידי הצעירים, הפכו להיות מגבירי-קול ונושאי דברו של לנון. נהג טקסי אחד הרכיב רמקול מעל המונית שלו. 'דמיין' של לנון חצה את השדרה השביעית במהירות של נהג טקסי ניו-יורקי אבל. איש לא עצר אותו על הפרעת הסדר במקום ציבורי.
רינגו סטאר הופיע וכמעט נמעך ליד פתח הדקוטה. הכל היו מודעים ליחס המיוחד בינו לבין לנון, וניסו להיאחז בו כאפשרות הקרובה ביותר שלאחר המוות. הייתה תהייה לגבי פול מקארתני. הושמעו השערות, מלוות באסמכתות מתוך הראיון בפלייבוי ומקורות בדוקים אחרים, לגבי אי הופעתו.
בחדשות המקומיות של השעה שש נאספו אנשי נ.ב.סי וסיפרו גם הם איש בתורו, על התפקיד אותו שיחק לנון בחייהם. אותו צלם חובב, מי שהנציח בלא יודעין את לנון ורוצחו העתידי, הגיע לאולפן. הוא היה נרגש מעט, וניכר עליו שעבר מרשת שידור אחת לשניה וחזר שוב ושוב על אותם אירועים של היום הקודם. היה בו משהו אמין ומאמין בבחור הזה. איש לא שאל אותו כמה קיבל בעד התצלום. קשה לדעת ברגע זה אם התחילה כאן קריירה של צלם או שמא היה זה אירוע חד-פעמי נוסח מצלמת השמונה מילימטר של האיש בהמון הקולט רגע היסטורי. הצלם סיפר על היחס
החם שגילה אליו לנון בכל הפעמים שחיכה לו בשערי הדקוטה והנציח אותו על פילם. הוא חזר על שיחה שהייתה לו עם צ'פמן, הרוצח העתידי, בפתח הבניין המראיינים הקשיבו באלם לשיח הטפילים הזה, מודעים לדרמה שבמפגש, המפגש המבדיל בין המעריץ-השרת לבין המעריץ האימפוטנט שיקשור את עצמו למושא הערצתו בקשר האפשרי היחידי ביניהם, קשר ההרס והכליה.
הדיווחים המשיכו לעקוב אחרי זרם המעריצים שהגיעו לדקוטה מכל קצוות הארץ. במקביל להם הגיעו גם הסיפורים ששרטטו את דרכו של הרוצח. המקום בו עבד, החתימה בשמו של לנון, הסיפור על רכישת האקדח, אותרו חברים מהכיתה שלו, ואלה רואיינו בתורם. פסיכולוג הוזמן לאולפן וניסה במהלך הדקות המעטות שהוקצבו לו, לתת פרופיל של הרוצח, אולי לקראת הפעם הבאה. שמענו כבר את המומחה הזה. וכמי שיודע ששמענו אותו הוא אזכר את הקנדים, את מרטין לותר קינג ואת האחרים שהוציאה אמריקה להורג. כל מי שראה את 'נאשוויל' יודע שהם יורים גם בזמרים.
הבלעדיות של הדיילי ניוז, עיתון כותרות צהוב, על תמונת הרוצח והנרצח, דקרה למתחרים בעיניים. במהלך מהיר שיחד מישהו את שומר חדר המתים בסכום בן חמש ספרות, ותמונתו של לנון הקפוא על השולחן הגיעה לעיתון. הוילג' וויס יצא עם סיפור אישי צנוע על לנון. הטיים והניוזוויק פנו לאומה כולה ומיקמו את לנון במרחב ובזמן. סמרטוטוני הרכילות קנו את תצלום לנון על שולחן המתים, צבעו אותו בכחול ואדום והדפיסו אותו על שערם. הניו-יורק טיימס, כהרגלו, שמר על פרופיל גבוה ולא נכנס לסחרחורת הנבירה. תחנות השידור המשיכו בלנון, לנון, לנון. בתחנה אחת התלוננה מאזינה שבכל הרעש הזה שכחו שגם שיריה של יוקו מופיעים על התקליט.
אילן התקשר וקבענו ליד הדקוטה. שנינו הקדמנו ולמרות ההמונים מצאנו את הדרך זה אל זה. הקהל הכיל כעת את הפסיפס הססגוני של בני כל הגילים והגזעים. הכל התקשו להתמודד עם הקור הנורא. צדו המרוחק של רחוב 72 גובל עם הנהר המערבי וצדו הקרוב פתוח לפארק. הרוחות המנשבות מטלטלות את קישוטי חג המולד והחנוכה הערוכים בשורות לכל אורך הכביש, אותו שעטנז מוזר של דצמבר שכל כך אופייני לעיר הזאת. אווירת השמחה והקניות היטשטשה מול הקהל שליד הדקוטה.
מישהו נטש את מקומו מאחורי מחסום המשטרה והתקדם לעבר שער הדקוטה, ידיו ריקות מזר פרחים. אחד השוטרים נע לעברו באלגנטיות. שיח ושיג חרישי, והבחור חזר למקומו. היי, קרא מישהו מההמון לעבר השוטר, מה אתה מתוח כל כך. קבוצת אנשים שעמדה בסמוך לאיש היסתה אותו בזעם והוא מיהר לסגת. זוהי הייתה גם שעתם של השוטרים, שעתם של כל המרקדים לחמם עצמם מול זירת הרצח, כשהמחסומים והמדים המפרידים אינם אלא סימן חיצוני לעשיית סדר.
הקסטות החליפו צד לעוד לנון, איש לא עזב את משמרתו ליד הדקוטה, אבל הצורך בהתחדשות מתמדת גרם לתהליך איטי אצל אלה שעל הטלוויזיה. הוואקום נוצר עם הליכתו של לנון ואת הוואקום הלך ותפס, ולו זמנית, הרוצח. הלעיטו אותנו בפרטים על עברו, על הקשר האוריינטלי שלו, על חלומות ילדותו. למדיה אין זמן. המדיה יודעת שכל המתאבדים ברחבי היבשת לזכרו של לנון הם פריקים אומללים שלא יחזיקו מעמד מעבר למהדורת חדשות אחת ואילו הרוצח הוא הימור טוב לעוד שנתיים לפחות. ברגע זה הוא צובר לעצמו קטעי עיתונים המאזכרים אותו וממתין לביוגרף שיבין אותו.
האפשרויות הדרמטיות שניבטו גם בכרזות של של ברודוויי, רחוב 44, על המפגש בין אמדיאוס המלחין הגאון לבין סאליירי מלחין החצר הבינוני ושטוף הקינאה, הן ההשראה למיוזיקל עתידי וחסר רחמים על המפגש שלא היה בין לנון הפורה למעריצו הטפיל והמייאש. ככל שהזמן חולף ייקחו היוצרים חירות גדלה והולכת, והמפגשים שלא היו יהפכו למסר האמיתי. עד לרצח, שיהפוך אקט כמו טבעי במסכת היחסים, נחזה בכמה מעמדים מרשימים שיכללו בוודאי גם את הצלם המעריץ ואת יוקו הנכנסת ויוצאת בפתח הדקוטה. זה קורה כל הזמן. אחרי הלילה שאלביס מת הופיעו אנשים שעברו ניתוחים פלסטיים בשפתותיהם ועצמות לחייהם כדי להידמות לאלביס.
אלפים הגיעו למשטחי הדשא של סנטרל פארק. החלקה שבסמוך לרחוב 72 הוכרזה כבר 'שדות תות לנצח' על ידי הרשויות. כאן תינעל משמרת האבל בעשר דקות של דממה. עשר הדקות הללו, שהן בקשתה של יוקו, אמורות להיות חופפות לעשר דקות התייחדות במקומות רבים בעולם.
הפארק עמוס. עשרות רוכלים עוסקים כאן בעסק המשגשג של השבוע. מוכרים את לנון בחולצות, בכפתורים, בפוסטרים, בתצלומים ובכל חומר עמיד אחר. מעבר להם, ניתן לזהות את הזמרים הפזורים בפארק דרך קבע, השוטים והמאמינים. גם הם מזמרים היום רק לנון. מצלמות הטלוויזיה שהתמקמו בעוד מועד מעל ניידות השידור, סורקות את הקהל בחיפוש אחר הבעות פנים.
הרמקולים מעבירים מוזיקת לנון שקטה. לא דווקא פופולרית. מישהו כנראה מנסה לשמור על פרופיל נמוך. גם הבמה בהתאם. תמונה של לנון ניצבת שם. לנון בטי שרט ועליו מודפס ניו-יורק סיטי. צילום מטעם המארגנים שנידבו את הפארק ויחד עמו את המשאלה הכמוסה שלא ייחסו את הרצח הנורא לניו יורק האלימה. הנה, הם אומרים, גם לנון אהב את ניו יורק, גם יוקו אמרה משהו דומה לפני מספר ימים. לא שלמעריצים בליוורפול זה משנה משהו. ניו יורק הייתה ונשארה ניו יורק, והתצלום המגמתי הזה לא ישנה דבר.
בשתיים בדיוק נפלה דממה. קשה להאמין. שקט. שקט. שקט. הליקופטר מרוחק, שמספק לצופים בבית זווית נוספת על האירוע, הוא הרעש היחיד, וגם הוא ממהר להימלט מעצמת השקט. דקות הדומיה של ילדותנו, שהיו מאז ומתמיד לענישה קבוצתית
בידי מורים ומחנכים, הכרוכה בהעברת משקל מרגל לרגל, הופכות כאן בדרך פלא למסגרת של מחשבותיך. עשר דקות של התנקות. המון מכונס בתוך עצמו, שומר על יחד.
עשר הדקות עוברות. הרמקול מנגן מוסיקה שקטה, לא של לנון, כמו מסמן לקהל על סיום ומעבר לחולין. אולי מישהו מפחד מאיזו התפרצות יצרים אחרונה של ההמון, התפרצות שלא באה לאורך שבוע אחרון, התפרצות שאולי תשאב את השראתה מההמון שיראה עצמו יחד לראשונה בשיא גודלו.
הכל נעים בשקט לכיוון הדקוטה, כמו מחפשים את המוקד. אין מה לחפש על יד הבניין. מישהו עבד על העניין יפה יפה, פירק את הכאב לאט לאט, משחור לאפור. אחרי הדומיה הזאת אפילו הדקוטה היא מעבר לשיא. יוקו כבר שרפה את הגופה, ספרה לשון הקטן, והרגיעה את ההמונים. הכל מתפזרים דרך הרחובות הצדדיים. פתיתי שלג מתחילים לרדת, ורבים מוצאים להם מחסה בבתי הקפה הרבים שלאורך קולומבוס אווניו. אחרי שעה קלה של שיחות, השלג הקל כבר מפסיק להיות תירוץ. אנשים מוצאים את הדרך החוצה, ובתי הקפה חוזרים לתפוסה הרגילה של אחרי הצוהריים של יום ראשון.
העיר תחזור לקצב האיטי של מוצאי יום ראשון. בחדשות הערב יחזרו לתמצת את מה שקרה בפארק. מיד אחרי הסיפור על לנון יספרו על הנרקומן שרצח מישהו בפארק. ההודעה תישאר תלויה באוויר, כמו מניחה למישהו את השהות לחשוב 'איך הוא לא מתבייש לחלל את ההתייחדות בפארק'. עוד רוצח חסר זיקה למתרחש סביבו, שנפל קורבן לתעלולי המדיה שהפכה אותו באחת למחלל קברים.
העיר שוב תתעורר לרגעים סמוך לתחילת ההצגות על הברודוויי, ותחזור ותשקע. בפינת השדרה השישית ורחוב שמונה ניצב בחור צעיר לבוש בטי-שרט הנושא את דיוקנו של לנון ובועט בקופסה.
דוד שליט 