פרס ישראל למר המוות

אין סיכוי שרון נחמן יסרב לקבל את פרס ישראל. האיש איננו. אין מצב שחודש אחרי מותו מסרטן, הוא יקרא את המגיבים, שופכים לעג וקלס ועלבונות בשולי ההודעה מהבוקר, על ההחלטה להעניק לו פרס ישראל על תרומתו לחברה. אם היה חי, אולי היה עושה נחמן כמעשה שמואל שניצר וישעיהו לייבוביץ למראה התגובות וההתנגדויות שהוגשו לבג"ץ, ואומר "מוותר אני". אולי היה עושה כמעשה הרב קוק שסירב מחמת הצניעות, ובן-גוריון שסירב כי לא מקבלים פרס על מילוי חובתך הציבורית. נחמן לא היה אף אחד מהאישים האלה, וייתכן שהיה לוקח את הפרס, כמו שנלחם להקים את אריאל ונלחם לבנות בה קאנטרי קלאב והיכל תרבות וכעת אוניברסיטה. הכול כדי שהעיר שבלב הכיבוש, תהיה ככל עיר, נורמאלית, קונצנזוס ישראלי, ולמה לא פרס שהוא ה-קונצנזוס הישראלי?
מה שהכי בטוח, נחמן החי לא היה מקבל שום פרס ישראל. בחייו הבריאים הוא היה לא יותר מראש עיר. נמרץ, פעלתן, יוזם, אבל כולה ראש עיר. לשבחו, הוא לחם לחילון ההתנחלויות והתנגד לטירוף שבקצוות. זה הכול. ברגע של פיכחון אף צפה נחמן בראיון ל"הארץ", כי רוב תושבי אריאל עירו, יסכימו להתפנות בהסכם פינוי-פיצוי. ככה שגם הוא ידע שהכול פוליטיקה והכול קומבינה, שאולי תצליח ואולי לא. בינתיים זה מצליח. ועל זכרו של נחמן המת, מלבישים כעת פרס ישראל. ומכשירים את התקדים בהליך מזורז, כמו שנהוג בשטחים. סמוך למותו הציעו אותו לפרס, זאת למרות שמצבו ידוע מזה זמן, ויכלו להציע מבעוד מועד וגם לגרום לו נחת בכך שיבשרו לו, וגם ללכת להילחם עליו בבג"ץ נגד המתנגדים.
הראש הקונספירטיבי שלי אומר שהימין ראה כיצד מתים מסרטן בזה אחר זה, ענת גוב וזהרירה חריפאי ואמנון ליפקין-שחק, שלוש מאושיות ישראל של פעם, אנשים תורמים בתחומם, תרבות-חברה-ביטחון, הגינות ושפיות אולד-פשנד, וכן, אנשי שמאל. ואיזה ליווי ותהודה הם קיבלו בתקשורת ובציבוריות הישראלית. הימין, שהיה עסוק אז במערכת הבחירות, לא ממש התפנה למותו של נחמן, וכעת ביום העצמאות הקרוב, תכבד האומה את האיש, סמל ההתיישבות, העם הקם בארצו וגו'.
פרס ישראל זה לא פסטיבל ערד, אי-אפשר לסגור לכמה שנים ולעשות בדק בית. זה אפילו לא ליגת-העל שתסגור אותה לכמה מחזורים כדי לנקז רעלים. הממסד, זקני העם, שועי ועשירי הארץ, אלה חייבים לחלוק כבוד. ואז התחילו עם מפעלי החיים (כמו יצחק שמיר, על תרומה לחברה). והתחילו לחלק פרסים לארגונים (באמת, מדוע לא לתת פרס גם לצה"ל ששומר על החברה? או יותר טוב, פרס ישראל ליום שבת, שכידוע יותר מששמרו ישראל על השבת, שמרה השבת על ישראל), וכעת, ניתן גם פרס למתים שאנחנו חפצים ביקרם, כי מי ילך על זה לבג"ץ? ולמה לבזות את המת אם אפשר לבזות את הפרס? והסוף יהיה, פרס של בעלי-עניין ושל חוסר-עניין לציבור.

נזם זהב באפה של הפרובינציה

הללויה! 50 אלף גולשים דירגו את המקדש הבהאי בחיפה כמבנה הציבור היפה בישראל. כך פורסם הבוקר באתר XNET של ידיעות אחרונות. מהו עושה את הבניין-הציבורי-היפה-ביותר בארץ כלשהי? יופי לכשעצמו? ספק. אם מצודת פאר שימשה כמתקן עינויים של משטר קודם, האם נמהר להכניס אותה לרשימת כל-היפים? לא. יעברו עשרות שנים, עד ש"נסלח לחטאיו" של הבניין היפה. כמו שמאות שנים עברו מאז שימש הקולוסאום לקרבות הרג-אדם, כדי שנקבל אותו, גם בחורבותיו, במלוא הודו. בניין ציבור יפה צריך לדבר אל לבנו, כפרטים ובעיקר לסיפור שלנו כקולקטיב, וכמובן שאסתטיקה חשובה.

מה יש במקדש הבהאי? בעיניי, כלום, ואף פחות מזה. אז באים אליו מאות ואלפי תיירים יפנים ועומדים בתור, הסיבה היחידה מבחינתם לכלול את חיפה בתוכנית הסיור שלהם. סו ווט? המקדש הבהאי הוא נזם הזהב באפה של הפרובינציה. ואני אומר את זה בעצב. גדלתי בחיפה וכמו כל תושבי העיר קיבלתי עלי את הסמל הבהאי. תל-אביב של פעם התגאתה בגימנסיה הרצליה שבקצה רחוב הרצל, שהוחלף במגדל שלום שהוחלף במגדלי עזריאלי. עם כל הבעייתיות, שלושת האייקונים הללו מייצגים את תל-אביב, הם יצירה שלה.

המקדש הבהאי לא שייך לחיפה. הוא לא נבנה מתוכה, ולא על-ידה. מדובר במקדש של כת דתית שמייסדה התאהב בעיר במאה ה-19, וציווה על יורשיו לעשות ממנה ומעכו, מרכזים. המקדש הבהאי נבנה בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20. כלומר, בשנת 1948 קמה פה מדינה עברית, וכמה שנים מאוחר יותר, בלב עיר הפועלים, הרימו את הארמון הזה. לא עברי, גם לא ערבי-מקומי. במה זכינו? לא הצלחתי לאתר את הקומבינה שאפשרה את הצלקת הנוצצת הזאת בקו הרקיע של חיפה.

בילדותי יצאנו עם הגננת לטייל בהר, בקצה רחוב ארלוזורוב שבהדר העליון. לאורך השנים, הגנים הבהאים שסביב למקדש, התפשטו מעל המושבה הגרמנית, כמו אמבה, עד שהגיעו גם להדר. ומי שעומד היום ברחוב יפה נוף, על הכרמל, רואה את הגנים מגיעים גם אליו. מדובר בהון עתק העומד לרשות אנשי הכת הדתית הזאת, שאין לי נגדה דבר וחצי דבר, והם משתלטים על עוד ועוד מתמונת הנוף החיפאית. ומה שמתרחש מתחת לקרקע הגנים הללו הפך כבר נושא לשמועות ותסריטים קונספירטיביים. אבל גולשים, כמו תיירים לרגע, חושבים במושגים של גלויות נוף, ומה שיותר זהב יותר יפה.  

http://www.xnet.co.il/architecture/articles/0,14710,L-3097790,00.html

 

 

אנשי יום א'

כל כך הרבה מאמרי פליאה והתפלצות על שעטת האלפים ליום הפתיחה של  ה&מ בקניון עזריאלי.  40 אלף קונים ופקקים בכבישי גישה ביום הפתיחה באיקאה נתניה ב-2001, והיסטריה המונית בפתיחת קניון איילון ב-1985, סיפרו כבר את הסיפור הזה בעבר. לדעתי, זה מעבר לעניין הצרכני. זה להיות שם בין הראשונים, סוג של חלוציות, שעליה גדלנו כולנו. לא איפה היית כשרצחו את/תפסו את/שחררו את/הביאו את ארונו של, אלא היית 'שם' כשזה קרה?

כשחושבים על כך, התשוקה להיות ראשונים מתחברת לתכונה הישראלית של לרוץ לספר לחברה. ואיך תספר לחברה אם לא תהיה בין הראשונים? מישהו ישאל, ראית בטלוויזיה את הבלגן בקניון (ובגרסה השכונתית של טרום עידן התקשורת – שמעת משהו על החנות החדשה ההיא?), ואתה תנופף בידך, 'עזוב, הייתי, לא משהו, כן משהו, קניתי, לא קניתי'.

מודה באשמה: הייתי ביום הראשון של הפעלת הכרמלית בחיפה. חזי דבוק אל גבו של זה שלפניי, ילד בסכנת חנק מתחת למפלס המבוגרים, רבבות חיפאים שנדחסו לקרונית או שתיים שקרטעו בכמה דקות את המסלול. אבל זה אנחנו, החיפאים של פעם. גם לפתיחת המעבר התת-קרקעי מתחת לכביש בלפור נרשמה התייצבות ענק, וכנ"ל למדרגות הנעות הראשונות בעיר, בבית הקרנות.

כשהייתי ילד, הלכתי באדיקות גם לסרטים בהצגה יומית בימי א'. המבוגרים כבר ראו במוצ"ש, יום הפתיחה, אבל בגיל ילדות הצגות ערב היו מחוץ לתחום. רק יומית של יום א', עם מאות כמוני, כשהסרט עוד חדש מהקופסה, ואנחנו הראשונים שהוא משחק בשבילם.

המנהג להיות ראשונים הפך לכלי שיווקי בתעשיית הסרטים, כולל הדיווחים על כך בעיתונים, גם בישראל, כמה הבלוק-באסטר עשה בוויק-אנד. קראתי על אנשים בארה"ב שלוקחים מטוס כדי להגיע לפתיחה כזאת בעיר הגדולה, לראות את הסרט על מסך "כמו שצריך". אחר כך הראשונים האלה עולים לרשת ומספרים חוויות (מינוס ספוילרים, כמובן, שלא לקלקל לדורות הבאים), וכולם מרוצים.

בשורה תחתונה, הייתי יורד מהקטע המוסרני של פתיחות, ומתמקד בנוהלי בטיחות. כשקבוצת כדורגל קרובה לאליפות ובמשחק האחרון האוהדים פורצים את הגדרות לפני שריקת הסיום כדי להגיע ראשונים לשחקנים ולהרים אותם על הכתפיים, זה נגמר באסון. גשר המכבייה כזכור, קרס בצעדת ההמונים בליל הפתיחה. ולא בטוח שקניוני הענק בנויים לאטרף של עשרות אלפים במכה אחת.

לא יודע מה אתכם, אבל אני מחכה שהמהומה הראשונה תחלוף, ומגיע, אם בכלל, למקום האירוע.

כן, ואני מצפה בקוצר רוח למגיב הראשון.

אנחנו המטרידים

 

כל כך הרבה נכתב כאן בשבועות האחרונים על הטרדות מיניות, תקיפות ואונס. בעצם נשים כתבו, בגילוי לב ובאומץ רב, וגברים לכל היותר הגיבו. אף גבר לא כתב בלשון יחיד, מה שנקרא ידע אישי. ואני שואל, אם רוב הנשים הוטרדו מינית במהלך חייהם, זה אומר שרוב הגברים, או לפחות חלק נכבד מהם, עשו את זה. אז איפה גילוי הלב שלנו, הגברים?
אממ..
טוב, אני אתחיל.
אני רחוק מלהיות מטריד נשים. נתתי יחס וקיבלתי יחס, ונרתעתי כשלא הייתי רצוי. אבל מן הסתם אני התוצר של זמן וחברה. וגם אחרי שנים ארוכות לא נשתכחו ממני רישומן של תחושות אי-הנעימות ההן. פעם-פעמיים כאלה שאני זוכר. מישהי שהגיעה אליי הביתה. מרצונה. ונתנה קודם את כל הסימנים שהיא מעוניינת בי. אבל כמו להכעיס, לא רצתה להיכנס למיטה. וזה לא התאים לתסריט שלי, ולא למה שהיא שידרה לי. התרגזתי, כאילו היא הוליכה אותי שולל. לא היו צעקות ולא איומים ובטח שלא שכנוע פיזי. והגענו בסוף לאן שהגענו. איך? לא זוכר, אבל יתכן שבצורה כזאת או אחרת כפיתי עצמי עליה.
האם לא חווינו, כולנו, או רובנו, הגברים, חוויה דומה? לפחות פעם אחת בחיים? זה כל מה שצריך בשביל המשוואה. ולא שהייתי רוצה שבכל עימות אינטימי יזרקו עלי את ספר החוקים. הרי אי אפשר להחיל נורמות וכללי זהירות של מטווח ירי בשדה הקרב.  אבל הכרה גברית בחלקנו במשוואה היא צעד מתבקש.
אני חושד שהתכונה הישראלית של לא לצאת פראייר היא חלק ממקור ההנעה הגברית. הנורמה היא לכבוש נשים או לפחות להיראות ככזה, ואם לא נענים לרמזיך, או אדישים לך, אתה במצוקה. תוקפנות גברית היא רצף שכולנו נעים עליו, מהפסיביים ועד לסדרתיים.
כמה סצנות מחיי. אדלג על שנות הנעורים ונגיע ישר לצבא, המזקקה של הגבריות הישראלית. תמונת האישה העוברת במרכז, מטרה לגברים, היא חלק מנוף מולדתנו. חיילת יורדת לכיוון אחד המשרדים בבסיס, עוברת ברחבה שסביבה ישובים חיילים באיזו הפסקת צהרים וכמו עוברת מטווח של הערות. היו חיילות שהיה להן מענה לשון, היו ששתקו וראית כיצד הן סופגות את האש, מאדימות והולכות.
הלאה לשנות המילואים שלי. שרתתי בפלוגה שהתחיילה באופן קבוע בבאר-שבע. מחליפים לחאקי מאחורי התחנה המרכזית, עולים לאוטובוס שיעשה דרכו לאי-שם, והחיילים המזדקנים האלה, שרק לפני רגע היו אזרחים כבויים, תוקעים ראש בחלונות וצורחים לעבר נשים ברחוב. אולי הטרדה חולפת, אנונימית, ואולי היא בכלל מיצג לשאר החברה באוטובוס, אבל גם זה חלק מהמוסיקה.
עוד משהו על ימי הצבא, מזווית אחרת לגמרי. אנחנו יושבים בחבורה ומדברים, והשיחה מתגלגלת לאחד האלופים רבי התהילה, שהיה לפוליטיקאי ואינו כבר היום בין החיים, ומישהי אומרת בקולניות, "אתם אל תספרו לי על (שם האיש), שרתתי במחנה הפיקוד, הוא היה עובר וממשש אותי ואת הבנות, אז אל תספרו לי עליו".
מה שהיה מדהים בדברים, מעבר לגילוי על האלוף הממשש, היתה הדרך שבה היא אמרה את זה. בגאווה. אני הכרתי אותו מקרוב, הוא נגע בי. סוג הדיבור הלא-מודע הזה הזכיר לי שיחות בין גברים, אלה שנהגו להתגאות שהמח"ט סגר אותם בבגאז' של האוטו כסוג של גבורה. החיילת נימושה, החייל עבר התעללות. כולנו הורעלנו. העובדה ש"מורעלים" הפכה היום למילת סלנג חיובית, הקשורה בדרך כלל ליחידות קרביות, מלמדת שחוסר התודעה עדיין אתנו.
עוד תחנה בחיי, בית ספר למשחק. מורה לתנועה מגיע בתחילת שנה. הוא מפורסם, הוא מלא אנרגיה, וזה שיעור שיש בו לגיטימציה לנגוע, לכופף וליישר גווים, סנטרים, להדק מותניים, להחליק על רגליים. ולאיש יש טקסט קבוע: "בנות, יום שישי היום, לסגור את הרגליים".  עם כל החיבוקים והמזמוזים בינינו הצעירים, בוהמה יו נו, חשנו שהאיש חוצה את הקווים, אבל מי חשב בכלל להתלונן? מאוחר יותר, בלהקה בה שיחקתי, היה מטריד מילולי סדרתי ומחבק כפייתי, שהסתתר מאחורי חיזורים וטקסטים כמו-תיאטרליים, שעוררו צחקוקי (קנאה?) בקרב האחרים.
מהבוהמה לעיתונות. בדסק עיתון "חדשות" היה עורך אחד שאמר למישהי "וכשאני אשתין עלייך, את תפתחי את הפה". ועורך אחר בחדשות היה צועק "זונה מזדיינת" סתם כך במסדרון. פעם הוא צעק ככה על מישהי שמאוד חיבבתי, וקראתי אליו שיפסיק עם זה. הייתי נמוך ממנו בהררכייה, והוא הסתכל עלי כאילו אני תימהוני שחצה את גבולות ההבנה בין גברים.
אה, כן, לאור. הייתי גם שם, בתקופות המיוחסות למעשיו ב"הארץ", אבל היינו בחדרים שונים, באגפים שונים, ואני לא יכול להגיד שידעתי דבר וחצי דבר אודותיו. קראתי את מה שכתב העורך דאז, חנוך מרמרי, כאילו לאור לא היה בעל סמכות, שזו כמובן היתממות. דעתם של ותיקים בעיתון תמיד נשמעת אצל העורך, ודי בעצירת-רגע במסדרון, טפיחת שכם וצחוק משותף בין גברים, כדי לצמרר מישהי שצופה בהם מבעד למחיצות הזכוכית.
רציתי לסיים ולומר שאני כבר באגף הקשישים, לא חלק מהעניין, תפקיד עם מרות מעולם לא החזקתי, ועם בוסים אני נוהג רק להסתבך, ואז נזכרתי בביקור שלי לאחרונה אצל רופא, בחברת בת משפחה. האיש היה מכונת בדיחות שוביניסטיות תוקפניות. פשוט אי-אפשר היה לעצור אותו. הוא מנסה "להשיג" את בת-לוויתי, "להרשים" אותי?  מוחי חישב להתפקע. לחייך אליו בעקמומיות, להעיר משהו סרקסטי? היינו בידי האיש, זקוקים לעזרתו. מה לעזאזל עושים? רגע לחשוב, רגע להגיב. רק רגע.
עד כאן. מבטיח לא להטריד אתכם יותר.

קרבי זה לא הכי, אחי השכול

 

ההודעה של נציג צה"ל הבוקר בוועדת חוץ וביטחון, שלא צריך יותר אישור הורה לגיוס בנים ואחים שכולים לקרבי, בלבלה גם את הטוקבקיסטים. לא צריך אישור אבל ההורה יכול להטיל וטו תוך כדי, ועוד אבל, קצינת נפגעים תלווה את התהליך. כלומר, הצבא ימשיך לפקח ולתעל ולסכסך את תנועת השכולים בשורותיו. ממש כמו שהוא זה שחוקר את עצמו על הפשלות בשורותיו.

מכל המשמש המעוות הזה נעדרת החלטה אזרחית ברורה, נוקבת ואנושית –  בנים ואחים שכולים לא ישרתו בקרבי. נקודה. אבל בשביל זה צריך להחליף את החברה הישראלית, מחברת דמים שזקוקה לפולחן המוות שלה, לחברה שוחרת חיים.

מות בנו של אילן רמון בתאונת מטוס, שלכאורה החזיר את הדיון לכותרות, רק המחיש כמה העסק מעוות. כמו הרבה תופעות, גם כאן מלחמת ששת הימים היתה המאיץ. לראשונה לוחמי תש"ח היו מגויסים למילואים לצד ילדיהם הסדירניקים, וכך נולדו כתבות הקיטש והמוות הישראלי. לא רק סיפור חנה ושבעת בניה, עוד בן ועוד בן שנהרג, גם לישראל החדשה יש את "אם הבנים" ומורשת משפחתית של שירות ביחידות קרביות. תעברו את העיתונות, מלחמה מלחמה, ותראו. ואם בארה"ב כולם בולעים בתאווה ואימה פרשיות על רוצחים סדרתיים, אצלנו מצקצקים ומנידים ראש למשמע  "במותם ציוו לנו להתגייס ליחידה שלהם ואולי להיהרג כמוהם".

על-פי הפרסומים, מדי שנה מתגייסים לקרבי 40  בנים ואחים שכולים. 40!!! אתה קורא ולא מאמין. מדובר בתופעה זניחה, טיפה בים של משוחררים ומשתחררים, משתמטים, עריקים ונפקדים. אז למה צה"ל והכנסת דנים בעניין בפנים חמורות סבר וצדקניות שכאלה? הסיבה פשוטה: משום שהצעירים השכולים מחזקים את אתוס הדמים הישראלי: תראו, גם הם שאיבדו את היקר להם מכל, רוצים לקרבי.

אבל הצעירים האלה לא בגיל שמבינים ממש את החיים, וספק אם זה באמת "מה שאבא היה רוצה". אבל הלחץ עליהם עצום. כשלהיות "מורעל" זה הקטע, אז אתה הולך ליחידה של אבא ההרוג, שם כבר יודעים עליך ומקבלים אותך בחום, ואם תתעקש גם תקבל את הנשק של אחיך ההרוג.

אם החברה הישראלית הייתה משדרת משהו אחר, אהבת אדם, סולידריות, אכפתיות, כבוד לאחר, כל האנשים האלה היו מוצאים את עצמם ביחידות לא-קרביות, ועדיין חשים תורמים ונתרמים.

בחברה נורמלית את בנו של אילן רמון לא היה צריך לקבל לחיל האוויר, אלא בתפקיד משרדי, או כמכונאי מטוסים, או מול מחשב. יודעים מה? גם את המאבטח המואשם כעת באונס לא הייתי מגייס לאותה יחידה מובחרת בה שירת. אביו התאבד. הוא היה יתום, בן שכול לכל דבר ועניין. למה לקרב אותו אל האש?

ידחה צה"ל את כל המתנדבים השכולים. לא, תודה. יש לנו מספיק. אתם תרמתם כבר.

 

http://news.walla.co.il/?w=/1/1635869

 

פרשת אורי אילן. אפשר שהסיפור מופרך

היום בדיוק מלאו 55 שנה להתאבדותו של הצנחן אורי אילן בשבי הסורי, מי שמותו הוליד את המיתוס המכונן של העינויים בשבי, והנכונות למות למען המולדת. מה שעשה את המיתוס של אילן היה שורה של פתקים שנמצאו על גופתו שהוחזרה מהשבי, ובהם הצהרתו "לא בגדתי". דמותו של אורי אילן נתעטפה בקדושה לאורך השנים, והס מלומר דבר כפירה.

האמת היא שאין שום הוכחה לכך שאילן עונה בכלאו. לא מעדויות חבריו שנשבו אתו והשתחררו כשנה וחצי אחרי התאבדותו, ולא מדיווחים של אנשי הצלב האדום שביקרו את אילן יומיים לפני מותו. תוצאות בדיקת הגופה עם העברתה לצד הישראלי בידי סא"ל ד"ר קרפליוס, הממונה על המכון הפתולוגי בתל השומר, נמסרו לרמטכ"ל משה דיין, ונשמרו מאז בסוד. גם הפתקים שנמצאו לכאורה בין אצבעות רגליו של אילן ותפורים בקפלי בגדיו, מעולם לא נמסרו, לא למשפחה, ולא לציבור. צילום של פתק, עם חירור "לא בגדתי", הופיע בעיתוני שנות ה-70', ועם השנים נאמר שהמקור אבד בארכיון צה"ל.
הסברה שלי היא שהפתקים הללו מעולם לא נכתבו ולא חוררו, אלא לאחר מעשה, ובידי לא פחות מאשר הרמטכ"ל משה דיין. אילן נפל בשבי בפעולה כושלת יחד עם עוד ארבעה חיילים. הם החזיקו מעמד, הוא התאבד כעבור חודש. אילן היה בשר מבשרה של ההתיישבות העובדת, בנה של אישיות פוליטית ממפ"ם, לא מישהו שציפו ממנו לחולשת אנוש. הנפילה בשבי מתרחשת באותם ימים ממש שבהם מועמדים לדין במצרים אנשי רשת הריגול הישראלית, פרשת עסק הביש. אחד מחברי הרשת מתאבד בכלא המצרי מספר שבועות לפני התאבדות אילן. אבל ממשלת ישראל התכחשה לפרובוקציה שבצעו אנשיה במצרים. אלה הלחצים שבהם המדינה, ראשיה ומפקדיה, נתונים אז.

דיין הוא האיש שחימם את הגבול הדרומי והוביל למלחמה המיותרת באוקטובר 1956, הוא האיש שידע כה יפה לטוות את סיפור מחיר הדמים הנדרש מאתנו בהספדו מעל קברו של רועי רוטברג, והוא זה שמגיע אישית לגבול הצפון, יחד עם אלוף הפיקוד, כדי לקבל את הגופה של אורי אילן. אם יש דמות שמסוגלת לטוות מיתוסים ממילים ומחללים, דיין הוא האיש.

הצגתי פעם את סיפור הקונספירציה הזה למרדכי בר-און, קצין חינוך לשעבר ומי שהיה מזכירו הצבאי של דיין באותם שנים. בר-און, שהוא גם היסטוריון צבאי, הקשיב לדברים בעניין, מעט בפליאה, או לפחות בנימוס, כמו לעוד ניסיון להסביר פרשה שעדיין דורשת הסברים. "אני לא חושב שדיין היה עושה דבר כזה", אמר לי לבסוף.

אני עדיין מאמין שמשהו מופרך בפרשה הזאת. הועלו מספר גרסאות לגבי מספר הפתקים שנמצאו על הגופה. אני קראתי על תשעה. ונניח שהיו חמישה, אפילו ארבעה. איך קורה שהסורים לא מצאו אותם?  הרי הדבר הראשון שהסורים יעשו כשימצאו את הגופה ויורידו אותה, ויכינו אותה להחזרה לצד הישראלי, זה לסרוק אותה כדי לראות שאין עליה סימני אלימות מיותרים – שלא נמצאו כאמור על-ידי הפתולוג הישראלי – ויסרקו גם את בגדיו, שלא יעבור בהם מסר כלשהו, בטחוני ואחר. או טוב יותר, ירחצו את הגופה, וילבישו את ההרוג בבגדים נקיים. כך אומר ההיגיון. עד שלא יוכח אחרת.

הדרך לחד"ש

 

ההצבעה מחר תהיה האקט האזרחי הראשון שלי מאז תחילת המלחמה. כמו אישה נאנסת שכבתי בפחד וחיכיתי שארצי מולדתי תסיים את זממה-המלחמה. זה לא קרה. ואני, כדרך המדוכאים, המשכתי בשתיקה. לא לכתוב, לא להגיב, כמעט ולא לקרוא. מה נשאר? מחר.
מיותר לי לדבר על המפלגות הגדולות, בעצם כמעט על כל המפלגות. היה לי קל יותר לא להצביע בכלל, כמו אז, בגיל 21, שנראה לי דפוק לנסוע מקצה אחד של הארץ, לקלפי של אזור מגוריי. יוצא שמחר שוב אהיה רחוק מהקלפי, אבל הפעם אעשה את המסע, וכנראה ביום גשם סוחף.
האופציה היחידה היא חד"ש. מפלגה שבחיים לא חשבתי להצביע לה. וגם הפעם זה לא רומן המאה.  קראתי את המצע שלהם, וגם נסעתי למפגש בחיפה לפני כמה שבועות. הם לא נתנו הסבר משכנע למה אין נשים במקומות הריאליים. למה עד מקום חמישי יש רק יהודי אחד ברשימה. גם הקשר שלהם עם הקהל לא היה משהו. אמרו את שלהם, ואחר כך צריך לפנות את האולם, הסבירו. מילא. כאילו שמפלגות אחרות מספקות תשובות מלאות, או שומרות על קוהרנטיות.
הבוחר הישראלי הוא ניצול של כל כך הרבה מערכות בחירות שבהן ניסו לשכנע אותו ש"אזרחים תומכי אשכול", ו"רק הליכוד יכול", ו"תגידו כן לזקן" ו"בכל זאת מערך", וכעת "ברגע האמת ברק". ותמיד זה נעשה בהפחדות ובקריצות ובמצמוצי לשון, העיקר להחזיר את  הכבשים התועות למכלאת הקונצנזוס וכולנו יהודים, ברוורמן וליברמן, כחלון ופייגלין, עמי ותמי.
להצביע מחר חד"ש זאת הפעולה המשחררת ממעשי ההרג שביצעה המדינה בעזה, ומהאונס התודעתי שהתלווה אליהם, ושאנו קורבנותיו. לא יודע מה יהיה הלאה. אולי אדבק במפלגה הזאת, אולי לא. כרגע אני משתתף בפעולת הסיוע שהולכת ומתפשטת בחלק מהציבור הישראלי, להתחבר לחד"ש, לחוויה היהודית-ערבית בארץ הזאת.  תרצו, זהו הלקח האמיתי של המלחמה.

יורים ומחנכים

 

 

אלוף פיקוד צפון דיבר הבוקר לפני תלמידי בית הספר עמל בנהריה. סיפר להם מה שכל אדם סביר יודע זה מכבר, שהמבצע שהחל להתגלגל ב-12 ביולי 2006 היה בעייתי מראשיתו, והסתבך וכו'. על פניו זה נשמע נורא יפה. האלוף בא לבית-הספר בו למד השבוי אהוד גולדוואסר, ובניגוד לימים בהם הישרנו מבט אל המוות והוא השפיל עיניו, הוא מספר לתלמידים אמת, או חצי אמת, על כשלי ארגונו. נכון עשו גם נציגי הצבא כאשר עצרו את השיחה כעבור כמה דקות, וביקשו להוציא את נציגי התקשורת מהאולם. העיתונאים הוזמנו על-ידי הנהלת בית הספר ובלי תיאום עם הצבא, טענו אנשי דו"צ. צודקים.

איפה הבעיה? שנציגי הצבא בכלל מוכנסים, ולא בפעם הראשונה, בשערי בית-הספר. מה יש לו לאלוף לאסוף קהל של תלמידים סביבו ו"להודות", "להכות על חטא", "להפיק לקחים" "לא להסתיר", "לא לטייח" וכיו"ב? יחכו התלמידים בסבלנות לדו"ח וינוגרד ויעשו עם מוריהם שיח לוהט על לקחי המלחמה והגיונה.

הנהלות בתי הספר מאפשרות כניסתם של אנשי צבא לעידוד הגיוס או להצדקת המלחמה שהייתה, כמו שהן מאפשרות כניסת חברות לתכשירי יופי שירצו על היגיינה של בנות מתבגרות, כמו שהן מאפשרות למועמדי המפלגות לחדד את שקרי הקמפיין שלהם על בני ה-15-17, כמו שהן מתירות כניסת גופים דתיים חצי-מיסיונרים, שמוציאים את התלמידים לטיולים שנתיים, כי המערכת הקורסת הזאת מתקשה ליזום לממן בעצמה, ומנהליה מושכים בכתפיהם מול הורים עם המנטרה "משרד החינוך אישר".

בדברי התודה שלו בשם כל זוכי פרס ישראל, אמר אמש דב לאוטמן כי המטרה החשובה ביותר שצריכה החברה לשים לנגד עיניה היא שיפור החינוך. הופעתו של איש צבא בפני תלמידים והמהירות שבה רצו מנהלי המוסד כדי להביא את התקשורת למאורע, לא מבשרת שאנחנו בכלל בכיוון. אפשר להתנחם בעובדה ששביתת המורים תתחדש מחר בצפון. זאת כנראה הדרך היחידה למנוע כניסת גורמים מיותרים בשערי בית הספר.

 

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/852093.html

 

 

מהו יום זיכרון בלי כמה הרוגים טריים?

 

 

כמו שאין שמחת פורים שלמה ללא גשם, כך אין אצלנו יום זיכרון ללא יריות ונפגעים בשטחים הפלסטינים. במהלך יום אתמול דווח על הרוגים בגדה המערבית. מי מסוגל להבין את ההיגיון בפעולה? מסתערבים, מבוקשים, מידע מודיעיני, בית מכותר, חשודים, ירי, נפגעים. כמו מחט פגומה על תקליט שחוק, עינינו מתחלקות על הידיעות הללו. לא שואלים למה לעזאזל, ולמה דווקא עכשיו, יום לפני יום הזיכרון, כשיש לנו די הרוגים ופגועים להיזכר ולהזכיר? למה ליזום פעולה, שאם תסתבך חס וחלילה, כי אז נופיע ליום הזיכרון עם הרוגים חדשים?

לדעתי, מדובר בפעולת מנע. אנחנו לא רוצים להיות מופתעים ביום הזיכרון, כמו שהופתענו ביום כיפור, וכמו שהופתענו באותו יום זיכרון בשנת 1994. זאת אכן הייתה טראומה. חמישה הרוגים בפיגוע התאבדות באוטובוס בחדרה בעודנו מסתגרים באבלנו. לא שאנחנו צדיקים יותר מהם. המודיעין המפואר שלנו מגיע לא פעם אל מנוולי הצד השני כשהם נאספים ללוויה או לטקס אזכרה של אחד ממנהיגיהם, אבל ללא ספק פעולת הרג ביום הזיכרון הלאומי של אויביך, כמו מתקפת טרור ורציחת עשרות אנשים בליל הסדר, כמו גם פתיחת מלחמה ביום הכיפורים הם אקטים שפלים ומכוערים במיוחד.

ולכן, אם יש סיכוי כלשהו שיתקפו אותנו, בואו ונצא לפעולה, יהיו מטרתה והישגיה אשר יהיו. אז יוצאים לג'נין או לשכם, מכתרים בית, מפוצצים, הורגים, וכרגיל פוגעים בעיקר בחפים מפשע. כך זה היה אתמול. והחמאס הגיב בירי על שדרות. והערב נוכל לומר בטקסי יום הזיכרון ששוב הוכח כי השקט רחוק ממקומותינו, ולא נוכל להניח את חרבנו, וכל המלל המוכר. וזרועות הביטחון יחככו זו את זו בסיפוק, ובת קול תצא ותאמר: סגר יוטל על השטחים עד מוצאי יום העצמאות.

על הפולחניות המייאשת הזאת אני יכול להוסיף סיפור קטן ששמעתי פעם מהעיתונאי המנוח לוטפי משעור, על ימי הממשל הצבאי, אותה תקופה בין השנים 1948-1966, שבה ערביי הקו הירוק היו חייבים ברשיונות תנועה מרגע צאתם מכפריהם. משעור סיפר לי שיום אחד בשנה היו פטורים הערבים מהגזירה, יום העצמאות. ביום חגו אפשר הריבון לנתיניו הערבים לנוע בחופשיות. ובאותו יום, סיפר לי משעור, הייתה מסורת של הערבים לנסוע לרחוץ בכינרת. בריכות שחייה לא היו להם בכפרים כך שהם לא היו שחיינים גדולים, וימי העצמאות אז התאפיינו בטביעות לא מעטות של ערבים.

מה הסיפור הזה מלמד? ראשית על ההיפוך הטרגי-פאתטי, מהדימוי של הערבים שיזרקו אותנו לים לטביעתם שלהם במימי הכינרת. ובעיקר על הפער העצום שעבר עלינו מאותם ימי עצמאות שמחים ונדיבים של ישראל הקטנה להסתגרות המאוימת-מאיימת של היום.

 

 

ילדים, היכן הדגל מסתתר בתמונה?

 

כל הארץ דגלים דגלים. זה מתחיל למחרת הפסח, נכנס לתאוצה למחרת יום השואה ומגיע לסחרור לקראת יום הזיכרון. דוחפים לנו דגלים בין דפי העיתונים, מוכרים לנו בצמתים, חסר שלא נניף על שמשת האוטו. ואף שאני לא מאלה שתולים דגלים, עדיין מרגש אותי לראות כמה מהם, וחשוב לי במיוחד דגל אחד, דגל שאני מצפה לראותו מתנוסס בכל ימות השנה, ולא רק ביער הדגלים של חג עצמאותנו.

שדרות רוטשילד 16 תל-אביב, זה מקומו של הדגל. אני עובר שם הרבה, והלב נחמץ. הבניין הישן של מוזיאון תל-אביב, הבניין שבו הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל, ובצילום המצורף, המתוארך לימי חג הפסח, לא קשה לראות שאין עליו דגל. אני חוזר: על הבניין שבו הוכרזה מדינת היהודים לא מתנוסס ולו דגל ישראל אחד. כמובן, בא יום העצמאות ופרנסי העיר ממהרים להניף דגלים, מציגים את הבניין לראווה, מקושט ומפורכס, והכל מוזמנים פנימה לראות את האולם שבו נאספה מועצת העם, וגם הכיסאות מסודרים כאילו, וכו' וכו'. אבל בימים כתיקונם, כלום. לא דגל בכניסה, לא דגל על תורן הבניין. אפס.

נכנסתי לבניין באחד מימי החולין הללו. השומר, בעל מבטא רוסי, הביט בחשד, מה אני מחפש פה, הוא רגיל לילדים ממושטרים המגיעים למקום במסגרת טיולי בתי ספר. גם העובדת בפנים, מבטא רוסי כנ"ל, זקפה גבות למראה האורח הלא-מרוצה הזה, ששואל שוב ושוב, אם זה כל מה שיש. כנראה זה כל מה שיש, העליבות והאפרוריות הזאת, שתיעלם עם בואם של אורחי החג.

לא עשיתי תחקיר של מי הבניין. אגודת ידידי התנ"ך, עיריית תל-אביב, אין לי מושג. אבל מה יותר פשוט מזה: בניין שבו הוכרזה עצמאותה של מדינה חייב להיות בניין מורשת, בתחזוק מלא, מטופח ומתופעל בכל רגע, בניין עם הוד והדר, שעובדיו הם חלק מהסיפור שהוא מספר, ולא מי שניתן להשיגם בשכר נמוך (כסף אגב, זה לא הסיפור. אני משוכנע שיימצאו פנסיונרים שיסכימו לעבוד במקום בהתנדבות).

אבל לא די בכך. בניין כזה צריך להקרין על כל סביבותיו, ואפשר שגם יביא להקמת מבנה תרבות אחד או שניים נוספים במקום בנייני המשרדים והמסעדות החוגגים בשדרה. ועם כל הכבוד למחירי נדל"ן ושיקולים כלכליים, הייתי אומר להכריז על האזור כולו בתור קירית העצמאות, ולסגור אותו לתנועה. פתוח רק להולכי רגל. כמו בערים באירופה שאנחנו כל כך אוהבים לשוטט בהן, כולנו התפעלות.

אני לא יודע למה זה לא קורה אצלנו. סליחה, זה קורה. בירושלים. כמה ימים אחרי תום מלחמת ששת הימים ניתנה הוראה לגלח את כל הבתים סביב הכותל המערבי, והמשיכו וגילחו, עד לממדי הרחבה המונומנטליים המוכרים היום. כמובן, הכותל, מקור הגעגועים של העם היהודי. ובכל זאת, לישראליות החדשה מגיעה נקודת ציון משלה. בוודאי כאשר מדובר בנקודת מוצא.