Category Archives: עיתונות

מתוך הספר החדש "לאחר מאבק ממושך"

אתר "העין השביעית" פרסם היום קטעים מתוך ספרי החדש "לאחר מאבק ממושך". על החיים ועל המוות ועל העיתונאי שהייתי

http://www.the7eye.org.il/112561

 

לזכרה של איריס מ"רשימות", בלוגרית ומורדת

הידיעה כאן הבוקר על מותה של איריס יער אדלבאום, היתה, כדרכן של הודעות פטירה, קוטעת ומפסיקה-כל. מי שרוצה לדעת מעט על איריס, יכול להקיש על האתר שלה, ולאסוף שם את המילים והמחשבות והמאבקים, המרתקים, המפתיעים, שניהלה. החל בעניי עיר, ממסד ביטחוני, נשיא אנס, מנהיגי דת, וכלה באירוע שולי שאיריס ידעה לגרור את גופת-הידיעה שלו מקצה העולם ולהטילה אל פתחו של הקורא.
הטורים של איריס משכו את תשומת לבי מרגע שנכנסתי לקהילת "רשימות", פחות או יותר במקביל לכניסתה שלה. הידע שלה כעורכת-דין ופעילה במערכות חברתיות ומשפטיות, עשו את הכתיבה שלה חדה ומובהקת. אבל מעבר לזה, היתה לה כתיבה משולחת, פראית, נוקבת. היא חשפה מנגנוני כוח בשניים שלושה משפטים, ציטטה וניתחה מידעים עלומים, גיירה וייבאה אותם הנה, שלא לתפארת מדינת ישראל. הכתיבה וההבנה שלה שמו ללעג את כל כותבי הטורים המנומסים מהעיתונות הכתובה, ובוודאי המשודרת. היא דילגה מעל כל אישו ועניין בדרך שהממה את הקורא, והתגובות היו בהתאם. עוינות או מעריצות.
הייתי בין המגיבים בהתלהבות. התחלנו להתכתב. איריס כבר היתה עייפה מעט מהתכתשויות הרשת, ועודדתי אותה בתוכנית שלה לכתוב לאתר בינלאומי. במקביל, ניסיתי לשדך בינה ובין עיתוני "גלובס". טורי בלוגרים בעיתונות הכתובה היו אז, מתישהו באמצע העשור הקודם, בחיתוליהם. הייתי בטוח שהמחשבה המתפרצת שלה ככלות כל הכותבים הבנאליים, תעשה רק טוב לקורא. הצעתי לעיתון טייק-אוף של איריס על המונח קונספירציה. היא התלהבה, אבל בעיתון לא מיהרו להגיב, אולי חששו. איריס היתה עצמאית מדי, חתרנית ומפחידה, בקישורים שעשתה.
קבענו להיפגש. פנים אל פנים היא היתה פחות נחרצת מאשר בטורים שלה. התגלתה לי מועקה שלה, אותה מועקה שכנראה הזינה גם את כתיבתה. היה לה חשבון לא סגור עם המערכת הביטחונית, חברת-גברים שלדבריה "הרעילה" את אביה וגם את המשפחה, וכעת ביקשה איריס לסגור חשבון. היא ביקשה עזרה ממני, להצטרף אליה ולהתייצב מול אחד מאותם בעלי-חוב מעברה. הייתי המום ונבוך. איריס הודתה שהיא זקוקה לדמות גבר לצדה בעימות הזה. חשתי שהיא מכניסה אותי לסיפור גדול ממידותיי, סיפור שטיבו המלא נסתר ממני.
ניסיתי לשכנע אותה לרדת מזה. זה מסוג הסיפורים שאנשים שיוצאים להילחם עליו, מוצאים עצמם בסופו בתחתית הנהר, אמרתי לה והוספתי, את בן-אדם כותב, תכתבי את הסיפור, דור שני, חטא ועונש לחברת הלוחמים, זה ישחרר אותך וגם תוציאי את הסיפור לציבור.
איריס איבדה בי עניין. עוד עיתונאי עם פה גדול. הפסקנו להגיב זה לזה ב"רשימות", אף שהמשכתי לקרוא אותה. הטורים שלה הלכו ופחתו. היא נדדה מיפו לגליל, וכמדומני שלאחרונה גם חזרה לעיר. מדי פעם הבליחה בפוסט, כמו רב-אמן שמפליא לחבוט בכדור, כמו יד שנשלחת מהתהום בסיומו של סרט אימים, כשכולנו בטוחים שהכול נגמר לטובה, והיא חוזרת ולופתת את גרוננו. פה ושם אפילו הגיבה לפוסטים שלי ואני לשלה, כאילו אתחלנו את היכרותנו.
אין לי מושג כיצד נפתר עניינה. ועכשיו מותה. החיים שאחרי המולת הרשת, שאינם עוד.
אחת, יחידה ומיוחדת שכמותך, איריס. כה צר על לכתך.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנג'לינה ג'ולי?

איפה מניחים את השדיים של אנג'לינה? שאלה גסה. אבל היא העסיקה עורכים באתרי התקשורת בישראל, כשהגיע אתמול המידע שהשחקנית ובימאית הקולנוע אנג'לינה ג'ולי, עברה ניתוח כריתה כפול בשדיה. במקור, המידע הופיע בעמוד הדעות הנחשב של העיתון ניו יורק טיימס, תחת הכותרת My Medical Choice, במילותיה של ג'ולי, שסיפרה כי היא נושאת גן שיש בו סיכון עצום להתפתחות סרטן השד וסרטן השחלות, סוג הגידול שהרג את אמה, ולכן בחרה בניתוח המונע.
אבל זה לא מספיק לעורכים ולקוראים בישראל. ענייני מדי, מאופק מדי. ובלי אף תמונה של ג'ולי בגופה הבריא והמפונטז, שלא לדבר על בן-זוגה בראד פיט. באתר הארץ, שאפילו יש לו זכויות על הטיימס בישראל, עשו מזה כתבת גלריה, בנרג'י שלחו את ג'ולי למדור הקולנוע, בוויינט שמו את הסיפור בעמודי הרכילות, ובוואלה הפנו אותו למדור סלבס. הארץ התעשת וצירף כמה לינקים לכתבות בריאות, אבל כל היתר התעלמו מכך שמדובר במידע רפואי, בשירות לציבור.
ג'ולי חשפה עצמה כדי לעודד נשים נוספות לשקול את האופציה היקרה בינתיים – 3000 דולר – של הבדיקה. בעיתון אמריקאי מתחרה, הוושינגטון פוסט, ציטטו את הקולגות מהטיימס, והביאו דעות מומחים לגבי הצעתה של ג'ולי לניתוח. גם ב-CNN התייחסו למחלה, כלומר לאישו ולא רק לאישה. נפתח דיון, בעד ונגד.
אצלנו ערב שבועות, אתם יודעים. התקשורת האינטרנטית בישראל לא מחזיקה רופא-כונן שיוסיף משהו מקצועי בגוף הידיעה. הכול פה ברמה של צילומים זוהרים, וברכות החלמה של מעריצים. השורה התחתונה של וואלה אומרת הכול: "וואלה! סלבס מאחלת לאנג'לינה אריכות ימים. אחרת איך תוכל להמשיך לקנא בשפתיים המושלמות שלה?"
http://www.nytimes.com/2013/05/14/opinion/my-medical-choice.html?_r=0
http://edition.cnn.com/2013/05/14/opinion/caplan-angelina-jolie-mastectomy/index.html?hpt=hp_c2
http://www.washingtonpost.com/blogs/wonkblog/wp/2013/05/14/most-women-probably-shouldnt-get-the-cancer-screening-angelina-jolie-did/?hpid=z4
http://celebs.walla.co.il/?w=/3600/2642160
http://www.calcalist.co.il/markets/articles/0,7340,L-3602512,00.html?dcRef=ynet
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4379963,00.html
http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/469/969.html?hp=47&cat=308

הקומץ של בית"ר והרצח בטולוז

האם עיתון "הארץ" גזר על עצמו צנזורה לכמה ימים, או שהידיעה אתמול על פוגרום שערכו 300 אוהדי בית"ר ירושלים בעשרה עובדים ערבים בקניון מלחה, היא מסוג הידיעות של 'כלב נשך אדם' שאין מה לדווח עליה במדינת היהודים?

כשקוראים את הידיעה על האירוע המביש, קופץ לעין פרט מוזר: השתוללות האוהדים ש"חגגו" את ניצחון קבוצתם על בני-יהודה בעשיית שפטים בערבים, התרחשה ביום שני בלילה, אך פורסמה בעיתון רק כעבור שלושה ימים. מדובר במאות אנשים מכים וחובטים, בוודאי מאות עדים שצופים בהם, הכול מתועד במצלמות, המשטרה מגיעה ויס"מ ומשמר הגבול ומאבטחי הקניון. אירוע בסדר גודל כזה היה צריך לעלות לרשת תוך דקות. וכלום.

האומנם אנחנו עד כדי כך אדישים לאלימות נגד ערבים? הרי לא ייתכן שכל המעורבים והעדים, כולל הנפגעים, גזרו על עצמם שתיקה. משהו בוודאי זלג לאחד מכלי התקשורת. ואפילו בשביל "הקטע הסמולני" – הקומץ הסדיסטי משתולל בקניון, ולא רק באצטדיון – כל עורך סביר היה מתייחס לידיעה כזאת.

האפשרות הקונספירטיבית היא ש"הארץ" נענה לפנייה מלמעלה והשהה את הפרסום לכמה ימים. באותו בוקר נרצחו בטולוז ארבעה יהודים על-ידי מפגע מוסלמי. הפוליטיקאים הישראלים מיהרו להדגיש את הפן האנטישמי של הרצח,  והאירוע במלחה כעבור כמה שעות, עלול היה להיתפס בעולם כתגובה ברברית של המון יהודי למה שהתרחש בטולוז. די לקרוא את המספרים, 300 יהודים תוקפים עשרה ערבים חסרי ישע, כדי לדמיין לאיזה תהום היינו עלולים לגרור את יהודי צרפת ושאר יהודי אירופה, כאשר המוסלמים שם היו מוסיפים את תגובתם האלימה לתגובה היהודית האלימה מירושלים.

אז נכון שאפשר לנתק את הקשר בין אירועי הדמים והשטנה בארצנו ובאזורנו ובעולם, ואפשר להתעלם מחלקם, ולהשהות את פרסומם ולעמעם אותם. אבל כמה זמן זה יצליח לנו? חשיבת הגטו הישראלית גורסת שאנחנו תמיד צודקים, ואם לא, הכלב או הפריץ ימותו קודם. כמובן, יש גם מצב שאנחנו נמות קודם. אבל עזבו, את זה שהאנטישמים יגידו. לא ככה?

 

http://www.haaretz.co.il/sport/israel-soccer/1.1670339

 

ביקור הגביר והגבירה נתניהו בתיאטרון

15 שנה אחרי שבני הזוג נתניהו הגיעו לסינמטק תל אביב כשהם מוקפים ב-60 שומרי ראש כדי לצפות בסרט "לשבור את הגלים", חזרו השניים לתפוס מקום בשורת הצופים. בידיעות אתמול על ביקורם בהצגת "ביקור הגברת הזקנה" בתיאטרון הבימה, הובלטה הסודיות ב"מבצע" הבאתם לתיאטרון ובמינימום של הפרעה לציבור ולהצגה. הגיעו בחושך, יצאו בחושך, אף הרוג, אף פצוע, כמו שאמרו פעם על פעולות התגמול של צה"ל, ומבצע צבאי זה אכן נראה, כולל הפוטאג' שהנפיק משרד ראש הממשלה לכל כלי שידור שהיה מעוניין.

לא היתה בידיעות כל התיייחסות ואזכור לפיאסקו ההוא מאפריל 1997. ההופעה של נתניהו בנוסח המשטרים הדיקטטוריים עוררה אז לעג ציבורי רב. בראיון שעשיתי בזמנו עם צבי פיקסל המסריט של הסינמטק, סיפר לי זה כיצד נכנסו שומרי הראש מוקדם יותר באותו ערב וסרקו את חדר המקרין, לבדוק שהשטח והאיש שיציץ בעורפו של המנהיג מבעד לחור ההקרנה, נקיים מסכנה. גם אני כמוהם הייתי מעוניין בזווית הזאת, עורפו של המנהיג, הפעם כצופה חסר הגנה הנסחף בסיפור הקולנועי.

עורפו של המנהיג. יוטיוב מחכה לו צילום: אבי אוחיון, לע"מ

והנה חוזר המנהיג והתיישב בהמון. יועצי התקשורת שלו בוודאי היו ערים למבצע האבטחה הנלעג מ-1997 וסידרו לו חוויה מתקנת-דימוי, ובעד אותו כסף אורגן לו גם ביקור בתיאטרון הלאומי עלק המשופץ, וגם אייטם עיתונאי מובטח, נו, "ביקור ראש הממשלה" ב"ביקור הגברת", מהסוג שעורכי חדשות אוהבים, כי יש "כותרת טובה", מטבע לשון שהפכה מאז ההפקה המקורית בישראל ב-1959 לקלישאה עיתונאית שהודבקה לאינספור ידיעות.

לא ניכנס לפרטים, מה זה בדיוק להיכנס לתיאטרון בחושך ולצאת בחושך, בלי להפריע לקהל, ובהתאמה בעת שההצגה מתחילה וטרם הסתיימה, ואיך ומתי בדיוק בני הזוג גם הספיקו לקפוץ אל מאחורי הקלעים כדי להחמיא לשחקנים, כפי שהראה אותו פוטג' יחצ"ני. לי היתה חסרה איזו התייחסות אירונית של התקשורת לניגוד שבין הופעת האיש המורם מעם ותוכן המחזה, אבל זה קצת יותר מדי לדרוש היום מכתבי תרבות.

במחזה המקורי של פרידריך דירנמאט מופיעה הזקנה המיליארדרית והמעוותת בגופה בעיירת נעוריה, אותה היא תרכוש בכספה ותיטיב עם תושביה ובתמורה לחייו של אהובה מאז, שהעליל עליה שהיא זונה וגרם לנידויה. היא נושאת עמה את ארון המתים המיועד לו. אין לי מושג אם יש לארון המתים זכר בהפקה העכשווית, אבל האין זה נתניהו עצמו שהוביל בשעתו תהלוכה כשמאחוריו ארון מתים שהוכן לראש הממשלה דאז, יצחק רבין? האין זה נתניהו שהתנהגותו המופקרת וחסרת המחשבה באותם ימים יצרה את האווירה שהובילה לרצח, ובהמשך למצב שהוא עצמו צריך היה להיות מוקף בעשרות שומרי ראש? אז עכשיו מספרים לנו שאפשר ללכת עם (שומרי ראש), אבל כולם (הקהל, השחקנים והקוראים) ירגישו שזה בלי.

"ביקור הגברת הזקנה" הוא מחזה על חטא ועונש ובקשת נקמה והתפתות לממון. בקיצור, כל הדברים שמאיימים על קהילה או לפחות מבקשים את התייחסותה. למנהיג יכולה היתה להיות התבטאות בעניין בצאתו מההצגה. נכון, את מי מעניין היום מה חושב מנהיג חברה על יצירת אמנות, אבל כך נהוג מימים ימימה, המנהיג אומר משהו. זה חלק מהפוזה, חלק מבניית הדימוי שלו, גם אם הכול בלוף. בפוטג' קיבלנו רק אמירות בנוסח יופי, יופי, הייתם נפלאים, של המנהיג ובת-זוגו, לשחקנים. משהו ברמה של הקטעים שמעביר דו"צ לכלי התקשורת על ביצועיו היעילים של נשק חדש.

כל כך רדופים שם בלשכה מזכר ההופעה הסטליניסטית ההיא משנת 1997, וצלם לע"מ אבי אוחיון אף הלך אל השורה האחורית, וצילם את ראש הממשלה ורעייתו, על רקע הקהל בשורות הקדמיות והבמה הבוהקת. והנה סופסוף קיבלנו את המנהיג מעורפו, פגיע, אנושי, ממש אחד משלנו. זוהי זווית צילום נדירה ביותר, והייתי מוסיף טעות פטאלית מצדו של נתניהו לאפשר צילום כזה. לא חלילה שמישהו יפגע בו. אבל בדור היוטיוב שנולד ופועל מאז, את החלל הבוהק שעל הבמה ימלאו בקרוב פריימים מתוך אינספור סרטים וסתם פוטו-מונטאג'ים שיוציאו את המנהיג מההקשר התדמיתי-תרבותי-חברתי שביקש לעצמו.

מה מלמד אותנו המחזה עצמו? חיפשתי ומצאתי ראיון שעשה העיתונאי יוסף שריק עם המחזאי דירנמאט בשנת 1960, בעצם הימים בהם נתפס אדולף אייכמן והבאתו לישראל. ברוח החטא והנקמה והצדק שמדבר בהם המחזה, שאל שריק את דירנמאט להרגשתו על תפיסת אייכמן ומשפטו בישראל. וכך ענה המחזאי: "שמחתי על כך כפי שבוודאי שמחו בעולם כולו. מימי קדם סבלו היהודים כל כך הרבה אי-צדק עד שנעשו המיליונרים של הצדק. בעייתכם היא עכשיו מה לעשות בצדק רב כל כך, כדי להימנע מאי-צדק".

 http://www.inn.co.il/News/News.aspx/233018

חייל בסיירת מטכ"ל, אסיר באלקטרז. מצא את ההבדלים

קרוב ל-400 תגובות היו הבוקר בדיווח אתר ווינט על חייל סיירת מטכ"ל שנעלם אתמול לכמה שעות מאימון שבי (פרטים אצל יודעי ח"ן) של היחידה, וחזר ונמצא בביתו. על מה יש להגיב? כמה זה עלה למדינה/ מסכן/ חסר אחריות/ תניחו לו/ תודה לאל שמצאו אותו/ הוא תמיד היה סקפטי/ בלה בלה בלה.

"מדינה שלמה דאגה לשלומו" המה הלב המשכתב בידיעת ווינט שנכתבה ונערכה באישון לילה, ככה שהם בטח לא עצמו עין, אבל אני דווקא הדפתי מעליי את הדיווחים, וכשזוגתי שתחיה אמרה לי הבוקר שזה סיפור ששווה סרט, אני הייתי בעד סרט על מקרה המוות של שני החברים מהמגזר הדתי, כי כאן לפחות יש מסתורין שאפשר להמריא איתו לאנשהו, בעוד שבסיפור החייל מהסיירת כבר מהתמונות המלוות בווינט – כיסאות פלסטיק כתר בפתח הבית במושב אליו חזר – אפשר מקסימום להמריא הערב לכתבת סופשבוע בשלושת הרשתות. אלה הכיסאות שנראים בפתח הבית בכתבות ההרוגים/נעדרים/שבויים שחוזרות בוואריאציות בסיפור הישראלי המצולם.

חייל נעלם לכמה שעות ביער חרובית, וכל הנורות האדומות נדלקות. בספירת הראשים בכלא אלקטרז לא נלחצו ככה. אז הוא חייל והוא בסיירת מטכ"ל. אז מה? ראשי מדינה נעלמים לכמה ימים וזה נהיה פרק בהיסטוריה. חייל אחד, בנאדם פרטי, יכול להתרחק מאנשים לכמה שעות כי הוא רוצה להפליץ בשקט. אבל ככה זה במדינת-קסרקטין שאנחנו מתנהלים ומנוהלים בה. מי שבמשך ארבע שנים מסרב לבצע חילופי שבויים, סופו שהוא מתערער כשחייל נעלם לכמה שעות באימון שבי. מי אמר חוסן לאומי ולא קיבל?

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3924025,00.html

 

מלחמת הבלוגים הראשונה: מיברג נגד בן אמוץ

לפני מספר חודשים נקלעתי לאתר שבעליו הותיר אותו פתוח להתבטאויות גולשים. העליתי שם כמה דברים והלכתי לענייני. הצצתי למחרת ורוחי נפלה. מורה דור האינטרנט "חזר לכיתה" והפך את הפוסט שלי ללעג ולקלס. מאחר שאזכרתי בקטע גם את ילדיי חשתי פגוע כפליים, ומאחר שהאיש בורך בעדת קוראים שחלקם רצו למצוא חן בעיניו, גולגל שמי גם בטוקבקים. קיללתי את הרגע שנעניתי להזמנה לכתוב בבלוגים זרים. לרגע חשבתי לזרוק עליו בליסטראות מהבלוג שלי. ואז נזכרתי במלחמת עיתונאים אחת אי-שם בשנות ה-80', בין כתב "חדשות" דן בן אמוץ ועורך "מוניטין" רון מיברג. רשת לא הייתה אז, בקושי מחשבים היו, אבל במבט לאחור היו לפרשה ההיא כמה וכמה מרכיבים המזכים אותה בתואר מלחמת הבלוגים הראשונה.

אני חוזר לסיפור ההוא משום שהבוקר ציין מיברג באתר "מגזין אחר" שלו חצי יובל שנים למלחמה ההיא. אין לי מושג מה כתב מיברג בטור שלו, אני לא אחד ממנויי האתר, וגם העילה לקרב הדמים ההוא, סיבת הכתיבה של מיברג, פחות חשובה. נדמה לי שמיברג כתב ב"מוניטין" משהו על הרגליים היחפות של בן אמוץ, מנהגי הרחצה שלו וכד', ודן בן אמוץ בתגובה לגלג על מיברג ועל אימוץ מנהגי פטרונו, אדם ברוך, עד לרמה של כתיבה בעט נוצה. אולי זה היה הטרנד הניו-ז'ורנליסטי ואולי זה מיברג הפרטי, הראשון שכתב אישית, בלוגרית אם תרצו, שהעלו לבן אמוץ את הסעיף, והוא ירה וירה.

התוכן כאמור, פחות חשוב. מאפייני המלחמה ההיא ואמצעי הלוחמה שבידי הצדדים הם מענייננו. יתרונו הגדול של בן אמוץ היה שהטור שלו היה שבועי, מדי יום שישי, עמוד אחורי מלא ב"חדשות", ואילו כל שהיה למיברג היתה הרעשה מילולית מרוכזת אחת, עמוד העורך במגזין "שקורה עכשיו", אבל מה לעשות, רק פעם בחודש.

אמנון דנקנר אזכר את הפרשה הזאת בביוגרפיה שכתב על בן אמוץ, וציין שעורכיו של דב"א ביקשו ממנו להפסיק, אבל ללא הועיל. דנקנר מזכיר שם שלדב"א היתה יד חופשית בעיתון, שיקול עריכה סופי, והוא זה שקבע.  במבט לאחור, האם אין זה בלוג לכל דבר? יתר על כן, לבן אמוץ היתה יד חופשית גם בגרפיקה, ובמקרה מיברג הוא החל לשתול קטעי טקסט על פניו של קורבנו, שורות ששיסעו את הוויז'ואל כמו חרבות.

באותם ימים עבדתי בשני העיתונים במקביל, חדשות ומוניטין, ואני זוכר את המבוכה לעבור מבניין אחד לשני (שתי המערכות היו במרחק 300-400 מטר זו מזו, רח' יגאל אלון), במיוחד לקראת יום שישי והציפייה לראות אם וכיצד בן אמוץ יגיב. אני זוכר שיצאנו פעם ממערכת מוניטין, רוני סומק שכתב אז טור בירחון ואני,  באחד משלביו הנמוכים והדוחים במיוחד של הקרב הזה, וסומק אמר שזה כבר הפך תרגיל בגרפיקה, כלומר איך בן אמוץ יעצב את חרבות המילים על פניו של מיברג.

 

אם השניים ניהלו בלוגים טרם זמנם, הרי ש"ששת הקוראים" של דב"א היה מועדון הטוקבקיסטים הראשון. דב"א, אם אני זוכר נכון, השאיר את המושג מעורפל, והיה בו בוודאי אירוניה עצמית והערה על כוחה המפוקפק של העיתונות, אבל הוא ללא ספק ביקש לקרב מגיבים ישירות לטקסטים שלו, ולא למכתבי קוראים למערכת. ניכר בדב"א שהוא רצה להלהיב את קוראיו וליצור מועדון אקטיבי, וכל מי שזוכר את רשימות התודות שלו בתחילת ספריו, ואפילו ספר שלם שלו, מכתבים בעקבות "זיונים זה לא הכל", יסכים שהוא הראשון שזיהה את הכוח האצור בתגובות קוראים.

הקרב בין השניים גווע מאליו. די היה שמיברג לא השיב לו חודש או חודשיים, ודב"א שוחר המדון חיפש לו מטרות אחרות. אבל הלקח מהמלחמה ההיא ברור. כשאתה שוקל לצאת למלחמת בלוגים, עליך לברר קודם האם אתה עומד בקצב ובעצמת האש שיש ליריבך. ובמקרה שלי, האם הוא עלול לקבל סיוע מששת הקוראים שלו.

החטא העיתונאי שלי

 

לא יודע אם זה עומד להיגמר בבקשת סליחה, אבל הנה הרהור יום כיפור, ולא מדובר בביקורת הקולנוע שכתבתי פעם באחד המקומונים בלי לראות את הסרט (נסיבות מקלות: חבר שלי, עורך התרבות, לחץ עלי שהוא חייב לסגור עמוד, איתרתי סרט דני נידח שממילא אף אחד לא יראה, בקיצור פשע ללא קורבנות).
זה היה לפני מספר שנים. אשת יחסי הציבור של הוצאת ספרים גדולה התקשרה. סופר ידוע, דור תש"ח, מוציא רומן, שמתקשר לביוגרפיה שלו. הצבא, הקיבוץ, ובעיקר יחסיו עם אשתו המנוחה, העליות והמורדות, הבגידות והכאבים, חיים שלמים. היחצ"נית בישרה שהסופר מוכן לדבר על חייו האישיים.
זה עתה יצאנו מיום הכיפורים. ראיון אתו זה גם התייחסות לגיבורים ולחברים מהמלחמה ההיא ולפסטיבל הקבוע בעיתונות, קצת דיבורים על הפוליטיקה של הספרות, וכמה הבחנות של זקן השבט על האמריקניזציה והרייטינג שפשו בחברה הישראלית. מה ששכנע את העורך שלי ב"גלובס" הייתה העובדה שהסופר מוכן לחשיפה אישית.
מאוחר מדי. היח"צנית הודיעה לי שידיעותמעריב הביעו עניין. טרקתי לענייניי, ולא עבר שבוע או שבועיים, והגברת חזרה אליי. הוא שלך. מה קרה? היא המהמה משהו לא ברור.  והוא מוכן לחשיפה והכל? כן, כן.
חרשתי את הספר, כמה מאות עמודים, בקצב מטורף, ועדיין יכולתי לחוש שמדובר ברומן הגון, דובר אמת ונוגע ללב. התעדכנתי באיש ופעלו, והתייצבתי בשכונת מגוריו. אני זוכר שלפני צאתי מהמכונית, מול ביתו, עוד שבתי והרמתי טלפון לאשת יחסי הציבור. בטוח שהוא ידבר על הכל? סגור, אמרה היחצ"נית.
המרואיין שלי היה בערנות שיא. דיברנו על פסטיבל המלחמה השנתי שהפעם הוא הודר ממנו, על האינתיפאדה, על חייו בספרות. העמקתי בעבר והאיש החל לענות בקוצר רוח הולך וגובר. אצה לו הדרך לדון בספרו.
הוא לא אהב את שאלת הגישוש הראשונה שחיברה את הספר לביוגרפיה האישית שלו, וכשבאה השאלה השנייה הוא כבר ממש לא הבין את הקשר. עצרתי את הראיון לתיאום כוונות, ולא לקח הרבה להבין שבניגוד לכלה ההיא שכולם יודעים למה היא נכנסת לחופה, לסופר הנכבד לא היה צל של מושג מה מצופה ממנו. ניסיתי מימין, ניסיתי משמאל. נאדה. האיש ישב חצי כעוס, חצי מוטרד. מה הקשר?
דוממתי מנועים. דיווחתי לו על ההסכם ביני ובין היחצ"נית, אותו הסכם, כך הבנתי, שקיים בינו ובין היח"צנית. כלום. הוא סירב לחשוף ולו טפח מחיי הזוגיות שלו.
זה הרגע בו נחתה עלי ההכרה. מעריבידיעות ציפו לליטרת הבשר,  הסופר עתיר השנים אמר בשום פנים ואופן, והיח"צנית חזרה אליי, התרבותיניק ההוא מגלובס, אחד שכבר שחה לרוחב הזרם העיתונאי העכור, אומרים עליו שהוא מעמיק (נניח), ואולי הראיון יעבור איכשהו.
בו במקום החלטתי שלא, הראיון הזה לא יעבור איכשהו. כך אמרתי לאיש. ואמרתי את זה בענייניות, לא בכעס, לא בדרשנות, לא בתחמנות. ביקשתי ללכת.
כאן החלו הרגעים הקשים. המרואיין שלי ניסה לשדל אותי להישאר, הסביר לי כל מיני דברים שאני מתקשה לחזור עליהם, אולי משום שהדחקתי. אני רק זוכר את בת זוגו החדשה, שהתיישבה לצדו מרגע שהדברים החלו להשתבש, מחליקה על זרועו, להרגיע אותו, לעודד את רוחו. חשבתי שזה רגע יפה של זוגיות, כשהיא באה להגן על פרטיותו מחיים קודמים לה. אבל הקשחתי את לבי העיתונאי. אני לא מתכוון להיות המסלקה של המו"לים, ולא אעבוד לחינם, כי קרוב לוודאי שהעורך שלי ימשוך כתפיים וישליך את הכתבה התרבותית המהוגנת שלי לפריזר ממנו שום כתבה דחויה עוד לא יצאה.
זה היה מפגש בין סופר רב-זכויות שכבר לא מסוגל להתאים את עצמו לעיתונות החדשה, לפרוש את חייו ולשחק את המשחק המכוער, ובין עיתונאי לא-צעיר שתיעב את סוג הכתיבה הזה אבל למד לארוז את חיי כל מי שישב לפניו בשלושת אלפים מילה.  אני זוכר שהאיש רצה להקריא לי מכתב שכתב לו בנו, מכתב שבא להעיד עליו משהו, לא זוכר מה, ואני ביקשתי ממנו, אנא לא, ולו כדי שבאמת לא יסגיר שום דבר אישי מעצמו. אולי זה היה המעשה ההגון היחיד שלי בחדר באותו ערב.
הסופר ובת-זוגו עוד עמדו בפתח, בעת שחיכיתי למעלית, אולי מנימוס. אני רק ביקשתי להיעלם.
לא התקשרתי ליח"צנית, לא נזפתי, ולא ביקשתי לשמוע תירוצים. דיווחתי למערכת ורצתי הלאה, לראיונות אחרים של אנשים להוטי-פרסום. אבל הטעם המר נשאר לזמן רב. 
האם היום הייתי מתנהג אחרת? לא בטוח. אולי הייתי היום אכזר יותר, מגדיר בפסקנות את גבולות השיח. האם זו בקשת סליחה מאוחרת? גם כאן אני לא בטוח. לא העלבתי את בן-שיחי, ההפך, הבנתי אותו ואת הבחירה שלו, ואף כיבדתי אותה.  מערכת יחסי הציבור של ההוצאה השליכה את שנינו פנימה לזירה וקיוותה שייצא משהו. ומה שיצא היה מביש ומיותר.
הרומן יצא ללא תהודה ונעלם די מהר. כעבור שנה קראתי עליו מאמר נרגש, ואחריו עוד אזכור, וכעבור שנה אף זכה בפרס ספרותי. פה ושם הרומן חוזר וצף כמו יצירות מוערכות אחרות, אלה שהחמיצו את המסע בספינת השעשועים של ממלכת היח"צון, אבל מצאו את דרכם ללבות הקוראים, אלה שאין להם מושג ועניין בחייו של הכותב.

הסלולארי, מפלטו האחרון של המרואיין

בני בגין עומד באוטובוס ומדבר בסלולארי על אבא שלו. כל הפרטים במדור המכתבים של הארץ

 

לא יודע מה כולם מתרגשים מתגובות באינטרנט של מרואיינים נפגעי-עיתונות, אני את המנה שלי עדיין מוצא במדורי מכתבים למערכת. קחו למשל את הדו-קרב התקשורתי בין בני בגין ואבי שילון. בראיון במוסף הארץ לפני שבועיים, סיפר שילון, מחבר הביוגרפיה החדשה על מנחם בגין, כי אחד ממקורותיו היה בני בגין, בנו של המנהיג. "הוא (בני בגין) סייע לי להאיר עוד צדדים אינטימיים בחיי אביו, למרות שהשיחה איתו היתה תחומה לעניינים קונקרטיים. הביוגרפיה הזאת בשום פנים ואופן לא מייצגת את דעתו".

תגובתו של בגין הגיעה במוסף הארץ של השבוע לאחריו. לפני חודשים אחדים, בעומדי באוטובוס גדוש נוסעים שעשה דרכו בירושלים בין מחנה יהודה ליפה נוף, שוחחתי בטלפון עם אבי שילון. עתה למדתי ממוסף "הארץ" כי שיחה בודדת זו מבטאת את החלטתי לשתף פעולה עם שילון בכתיבת ביוגרפיה של מנחם בגין.
"בני בגין… סייע לי להאיר עוד צדדים אינטימיים בחיי אביו…" לדברים אלה, המופיעים בראיון עם שילון, אין יסוד במציאות. הכתב מציין ש"אחד מהישגיו" של שילון "הוא ראיון שקיים עם בני בגין". אם דברים מופרכים המופיעים בכתבה מאפיינים את הספר, ניתן להבין כיצד אותה שיחת-אוטובוס דלה להישג תיחשב.
 כשקוראים בתשומת לב את מכתבו של בגין (דיללתי אותו מפרטים לא-רלוונטיים) מקבלים את מה שזכור מימי ווטרגייט כNon-denial denial , הכחשה שלא מכחישה שום דבר מהדברים שאמר בגין לשילון באותה שיחה סלולארית. כל ההטעיות והדברים המופרכים לכאורה שמצא בגין בכתבה, אינם שייכים לשיחה שלו עם שילון.

מה עוד אנחנו למדים מהסיפור?  שבגין הוא איש צנוע, וגם אחרי עברו בצמרת הפוליטית, הוא חוזר כאחד האדם לנסוע באוטובוסים. ועוד אנו למדים שכשאר עמך ישראל נוסעי אוטובוס, גם בגין מדבר בסלולארי במהלך הנסיעה על עניינים אישיים.

תפנית נוספת בעלילה נרשמה במוסף הארץ היום. בתגובה למערכת כתב שילון כי הוא פנה אל בגין בבקשה להיפגש. "לאחר הסבר בנוגע למהות השאלות, הוא ניאות לשוחח עימי, אך ביקש לעשות זאת בטלפון".

אהה! זה בכלל בגין שהזמין את השיחה הסלולארית, מה שהוא מכנה כעת בזלזול "שיחת-אוטובוס דלה". הרי יכול היה לומר לשילון "לא נוח לי עכשיו, תתקשר יותר מאוחר/למשרד/הביתה". לא, בגין בחר לשוחח בטלפון תוך כדי נסיעה באוטובוס, לדבר על אביו כשהוא דחוק בין אנשים זרים לו (אבל אבוי, הוא מוכר להם). כשהתבאס מהתוצאה הסופית, הוא בוחר להטיל דופי בשותפו לשיחה. איש צנוע ופוץ.