יותר מדי מבקרי קולנוע אשכנזים

אני עדיין כותב ביקורת קולנוע פה ושם, ותמיד אשכנזי, והמחשבה המטרידה המלווה אותי בדרך כלל למקרא כתבות פותחות ומשתרכות בגלריה הארץ ובחקייניה, כתבות שיורדות לפרטי פרטי ההווה וגם מתחזקות את המיתוסים מהעבר, בקולנוע וגם בספרות (נמצא עוד דף נשכח מיצירתו של..) ובתיאטרון (מסעה של להקת הבימה מבויבריק ל..), נחתה עלי הפעם אחרי שצפיתי בסוף השבוע בסרט המעולה "ציון ואחיו", של הבמאי ערן מירב.

הסרט נהדף בחצי זלזול והתעלמות מצד הביקורת עת הוצג פה בפסטיבל הסרטים בחיפה 2009, ושוב בתחילת השנה, כשעלה למסכים, בעצם הושלך לשוק על-ידי המפיצים באי-אכפתיות רשלנית, וירד תוך ימים עקב אדישות הקהל. הגעתי לסרט רק משום שקראתי שצולם בחיפה, וכמי שנולד וגדל בעיר אני תמיד מסוקרן לראות את עבודת הלוקיישנים שעשו בה. התחלתי לגלגל את הסרט ללא ציפיות, ונדהמתי מאיכותו. בת זוגי שהצטרפה, גם היא נשבתה, ואחרי 40 דקות סרט הפסקנו. חייבים לראות אותו שוב מההתחלה, עם הילדים. ארבעתנו ישבנו מרותקים לכל אורכו.

בשני משפטים: הסרט עוסק בשני אחים בשכונה באזור מפרץ חיפה, כלומר הסרט יותר מתכתב עם "צומת וולקן" של ערן ריקליס מאשר העיר חיפה, שהיא כאן סוג של משאת נפש ונוף מרוחק ומתנשא מעל עניי הפריפריה. גניבת נעליו של האח הצעיר מכניסה את השניים לאירוע טראגי, והכל על רקע מצוקת נעורים ואלימות וניסיונות אמם הגרושה לשרוד. הסרט הוא ניאו-ריאליזם בן-ימינו, מבוים ומסופר בקפידה, מצולם נפלא, עריכה הדוקה עד מחנק, עריכת תסריט כמו שלא רואים בסרטים ישראלים, משחק נפלא של כל הנוכחים, שכולם, למעט רונית אלקבץ וצחי גראד, אלמונים.

אז למה שוב להאשים את האשכנזים? הרי הם שיבחו את "עג'מי" ו"עספור" ו"התגנבות יחידים", ו"אחותי היפה", ו"ביקור התזמורת"? לא יודע, אבל משהו בטיעונים לא-טיעונים העמומים, הלא באמת מנומקים של הביקורות. כמו חיילים במחסומים וסלקטורים במועדונים, מבקרי הקולנוע עצרו כאן סרט מזרחי בעליל, המספר על מצוקה מזרחית דור שלישי, בלי להגיד את המילה "מזרחי", ובלי שהם יגידו את המילה בביקורתם, שזה כבר פחות-חכם, מלהיכנס להיכל התהילה. פתאום הסרט דל ולא מספק, ובוסרי, ואין לו נפח רגשי, כאילו אין להם עיניים.

הסרט הוצג, בהצלחה אני מבין, בכמה וכמה פסטיבלים ברחבי העולם, ולמעשה תהליך כתיבתו התנהל במכון סאנדאנס בארה"ב, שם התלהבו וסייעו במלגה, ומן הסתם באנשיהם שהכתיבו לבמאי הישראלי מסורת עשייה. אז נכון שלרגעים זה נראה טיפ טיפה עוצר נשימה ויותר קולנוע ממה שצריך, אבל גם רנן שור מנהלו של בית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים, מעלם לא עשה הנחות לתלמידיו. ואני תוהה אם סרט כזה על כשרונה-בדידותה-געגועיה לשלג הרוסי של לאה גולדברג, או על הרומן בין חנה רובינא ואלכסנדר פן (כמה אפשר?), לא היה מגלגל את המבקרים שלנו במעברים מרוב התפעלות. מבקר אחד אף כתב שהיה חסר ל"ציון ואחיו" החספוס. מין ואריאציה על "לא רואים עלייך שאת מזרחית".

האם מבקרים עושים יד אחת ובמודע? לא הייתי נסחף, בוודאי לא היום, ולמען ההגינות העניין המזרחי טס קדימה בשנים האחרונות, ובכל זאת, ישראל היא תרבות הביצה, ואנחנו הצופים המקצועיים, גוחנים איש אל רעהו ומחליפים דעות (דומות?) יותר ממה שנהוג בתרבות האמריקאית למשל, וממשיכים בהסתופפויות בסופי הקרנות ובדרך המשותפת הביתה. לא יזיקו דעות אחרות.

50 שנה לבית צבי, ופגישה עם צ'רלי וחצי

לפני מספר ימים ציין בית הספר למשחק בית צבי חמישים שנה להקמתו. הוזמנתי לטקס וכשצפיתי בו בטלוויזיה, בירכתי על החלטתי להישאר בבית. בוודאי הייתי תוקע את עצמי באחת השורות האחרונות, הרחק מהמצלמות שמן הסתם אפילו לא היו מרפרפות עליי – אני בוגר אחד מני רבים של המוסד שפנה לדרך אחרת בחיים, בוודאי לא מהבוגרים-כוכבים שהערב ביקש להבליט. אולי בכלל הזמינו אותי בזהות העיתונאית שלי, שאכתוב משהו איפשהו. השידור מילא אותי עצבות, אירוע יחצ"ני שמלמד על הדרך שעשו אצלנו חגיגות בעשרות השנים האחרונות, מאירוע פנימי סביר וצנוע, דרך להוציא קיטור ולהתייחס גם לצדדים האפלים של המוסד, למפגן נוכחות נוצץ. ואחרי כל השנים – אני בוגר מחזור ט' – לא קיבלתי תשובה לשאלה שמציקה לי. מה המיוחד והייחוד בבית-צבי, כמו מה מייחד את הסטודיו של ניסן נתיב? בניו-יורק תמיד דיברו על השיטה של לי שטרסברג לעומת זו של סטלה אדלר, ושאתה יכול לזהות ולשייך את השחקנים לכור מחצבתם. אין לי מושג אם זה נכון לגביהם. בזמני, ובוודאי היום, נראה לי לנסות ולבדל את מוסדות המשחק המקומיים זה כמו לחפש שונות בליכוד ובעבודה. עגום במיוחד היה לצפות בביצועי קטעים מתוך "סיפור הפרברים" ו"שיקגו", כאילו הפרובינציה לא השתחררה מהניסיון לדמות למודל הוליוודי, והכי גרוע היו הקטעים מתוך סרטים בכיכובו של יוסף שילוח, בוגר שהלך לעולמו, שהוקרנו לעייפה, כי זה לא הוליווד עם הרבה מתים בטקס אוסקר, אז חזרו אליו שוב ושוב בכל גלגולי הפרסי שלו. ואני חשבתי שמדובר בבית-ספר לאמנות הבמה, וחבל שמארגני האירוע לא טרחו וחיפשו ומצאו תצלומי סטילס מהופעותיו בתיאטרון, שתמיד יש בהם את השתיקה והצער על נוכחותו והיעלמו של השחקן.

*****

באותו לוח שידורים של החג, צפיתי, לראשונה אני מודה, ב"צ'רלי וחצי", מהיצירות המכוננות של מה שמכונה סרטי הבורקס. לא יודע אם שמתם לב, אבל הסרט הנ"ל היה ההיצע היחיד של ערוצי הברודקאסט לסרט ישראלי במהלך יום העצמאות השנה. אולי משום שאורנג' הציעו לגולשים את "הלהקה", "גבעת חלפון" ויתר קבועי-החג. כלומר, הפלישה של שליט האח לטקס הממלכתי לא היה הזעזוע היחיד במסורות החג.

מכל מקום, צפיתי בצ'רלי וחציו המדוברים ובעקבות הסאגה הדוקומנטרית של רון כחלילי על סרטי הבורקס, עשיתי זאת בתשומת לב רבה, ואני חייב לומר שמדובר בחרא של סרט. יותר נכון חרא של מוצר קולנועי, שכמו כל מוצר ירוד, תפריו נפרמים לנגד עיניך, בוודאי אחרי כל השנים מאז נוצר. אין לי בעיה עם אנשים שמתרפקים על הסרט ואוהבים אותו, אני עצמי מסוגל להזיל דמעות של התרגשות על סרטים שראיתי בילדותי, אבל כל אחד והבעיות האישיות שלו.

מה שריתק אותי במיוחד היו שלושה קטעי זובור קולינארי במהלך הסרט. מדובר בשני קטעי אכילת הביצים, נקמתם של יהודה ברקן וזאב רווח זה בזה (אגב, בקליפים טלוויזיוניים בדרך כלל מציגים רק את הקטע שבו רווח אוכל את הביצים, על קליפתם), וקטע שבו הוריה של הבלונדית האשכנזייה העשירה, אהובתו של צ'רלי המזרחי, מוזמנת לראשונה לבית העוני המרוד של הוריו, לארוחת ערב. הורי צ'רלי שמחים בעליל, הורי האשכנזייה פחות (מוטיב בורקס מקובל), אבל מה שהרס אותי זה שהאימא האשכנזייה לוקחת בטעות כמויות תבלין מזרחי חריף לצלחתה, כאילו מדובר באחד התבשילים, האבא המזרחי, בגילומו של אריה אליאס, רואה ומבליע חיוכים, וכשהיא נחנקת ועוד מנסה לכבות את האש בשתיית מים, שמסתברים בכלל כערק, הוא פשוט משתולל מצחוק. הערב הלך, ואתה לא מבין איך אליאס לא עצר את הצילומים בשאלה, רגע, האיש הזה דפוק? הוא מזמין את מחותניו לעתיד כדי להשפילם ולהרוס לבנו קשר אינטימי? אבל אלה כנראה שנות ה-70', השנאה והניכור הבין-עדתיים היו זקוקים לטקסי הזובור ההם. הרבה הגיון קולנועי לא היה בזה.    

קומנדו ארמון וקולנוע ציון חוזרים

בצעד נדיר מנציח השירות הבולאי את הפושטקים המיתולוגיים של חיפה. הם מופיעים בימים אלה על בול חדש של קולנוע ארמון, הגדול והמפואר באולמותיה האבודים של חיפה. ומה הוא קולנוע ארמון ללא "קומנדו ארמון"? אותם צעירים חסרי מנוח שהיו ישובים על הברזלים ברחבה שמולו, מלהגים ומציקים לעוברות ושבות ואולי גם לבאי הקולנוע, מקור דאגה לעיר הפועלים ולצדקנותה.

דויד בן-הדור עיצב את הבול, ולי היה הכבוד לייעץ לשירות הבולאי ולספק את המידע ההיסטורי. עשינו את זה עם בולים קודמים שעשו כבוד לקולנוע עדן ומוגרבי בתל אביב, ועכשיו השלמנו את סדרת "בתי קולנוע בארץ ישראל" עם קולנוע ארמון בחיפה ועם קולנוע ציון בירושלים. ציון חרב והוחלף בבנק. על חורבות ארמון קם מגדל, אבל ניתן להתנחם בפלאפל ארמון ממול.

אוסיף בעניין קומנדו ארמון שהתיעוד הראשוני עליהם בדרך כלל הוא מראשית שנות ה-60, סביב הקמת מעקות הברזל, שהיו אז גם אופייניים לרחבה שמול קולנוע אלנבי. למעשה, כולם ישבו אז על ברזלים, אבל רק החבר'ה מול ארמון זכו לכינויי גנאי. מכל מקום, בדקתי ומצאתי שקומנדו ארמון החלו לפעול בחיפה בסוף שנות ה-40 ותחילת ה-50, חבר'ה שעלו באופנועים והתרכזו מול הקולנוע, לדסקס את תוצאות הכדורגל של השבת וכד', ועם דוקטרינת 'כור ההיתוך' ושאר ההנחתות מלמעלה ראו בהם קבוצת סיכון.

  

אל תשכחו לדרוש את הבולים מסוכן הדואר שלכם, ולקקו אותם עם דמעות הצער שיזלגו מעיניכם על אובדנם של שני הענקים הללו.   

התגנבות יחידים. לכו

כמה דקות לתוך הסרט "התגנבות יחידים" כבר הייתי אמור לשלוף את כלי השיפוט שלי כאחד שראה הרבה קולנוע וגם חבש את מגבעת המבקר בכמה עיתונים. אבל במקום, הרגשתי מועקה נוראית ורצון לא להיות שם. "התגנבות" חוזר לישראל של שנות ה-50' וטירונות של בעלי כושר לקוי, וכל המישמש העדתי של התקופה. המועקה שחשתי לא היתה קשורה לרמתו של הסרט, אלא לעולם שהלך ואיים להתפרש עלי. אני מאוחר בעשור ויותר מתקופת "התגנבות", ולא בדיוק מאנשי כ"ל, אבל הסרט החזיר אותי לצבא שלי, ולרגעים ביקשתי לברוח.

הצבא שלי, ושל הסרט, זה קבוצת אנשים זרים שמודבקים זה לזה בידי יד ממעל, ומסגלים לעצמם התנהגויות ויחסים, לשרוד, לשרוד, לשרוד. הגדולה של הבמאי דובר קוסאשווילי היא בכך שהוא צבע את הסרט באותו פילטר צבאי ייחודי – בניגוד לקולנוע המוכר של סיבה פסיכולוגיסטית והמשכה – עולם חדש שבו הדברים אינם ברורים, אינם ידועים, ואם הצבעת בתגובה לשאלת המ"כ מי יודע לשחות, אתה נשלח לנקות את השירותים, ואם תתהה על הדברים תלמד שככה זה בצבא. "התגנבות" משקף את הניוול האנושי, את הסתמיות והבנאליות, שבסופם יבואו הרשע והאימה.

האותנטיות של הסרט נמצאת בצילום העכור, הכמעט מדכא, של אמנון סלומון, ובשיח בין האנשים. הדמויות הם אוסף החיילים במחלקה, ביניהם הקיבוצניק שנקלע לכ"ל כביכול בטעות ורוצה לצנחנים, המרוקאי ההומו, הפדלאה. אותי תפס המ"כ, זה האיש שהוטבע בתודעת הנעורים של רובנו. קוסאשווילי יכול היה ללכת על דמות "הקשוח", אבל בחר לעמעם את המ"כ למשהו לא ברור ולא-הירואי, גם מצד מראהו החיצוני. משקפיים, שפם של מתבגרים, קול מעט גבוה, וטקסטים מוכרים מהצבא, כאלה שלא ממש עונים לינארית לחייליו. הוא האיש שיביא למהלכים הגורליים, הטראגיים, של הסרט, והכול מאחורי אותו פילטר צבאי.

מלאכת השחזור, או מין-שחזור של הסרט היא עניין לעצמו. יש שיחושו לא בנוח, אולי ניכור. אני הרגשתי מכושף. צורת הדיבור, הטקסטים שאנשים אומרים זה לזה. בסצנה אחת, הסרט מציג מסיבה ירושלמית, תקליטים, בנות. אפשר בקלות היה לקבל השראה מאייטם סלוני של יומן כרמל, אבל קוסאשווילי עשה תחקיר מהגיהינום ובחר ליצור סביבה הזויה, עם טקסטים מופרכים כמעט של להתחיל עם מישהי, שהילכו עלי קסם. סרט של יוצר עם אומץ ועמדה, ואחסוך לכם מילות קוד של מבקרי קולנוע.

פעולת איסוף השחקנים ועיצובם הפיזי, היא מופתית. למעט עוז זהבי, לא הכרתי שם איש. ולכן צר היה לי על מסע יחסי הציבור שבא בהמשך לחבב את הסרט על הקהל. למשל, כתבה בגלריה שישי בשבוע שעבר, שבה רואיין מיכאל אלוני, בתפקיד המ"כ. המראה הלא-מעובד-עד-הסוף שלו מהסרט הוחלף פה לצילום עתיר סטיילינג, כשהוא נראה כמו העתק של מרטין שין, מרוח בצבעי הסוואה, מגיח מהמים לחסל את מרלון ברנדו ב"אפוקליפסה עכשיו". יופי, טמבלים. מוטעה גם מסע שיווק עם מודעות שבהם הגיבורים עם פניהם אלינו – עם האישה הבלתי נמנעת בין גברי המחלקה – כאילו מדובר בעוד סרט כוכבים שיוצאים מעבר לקווי האויב או רבים על הפקידה הפלוגתית. אני זוכר מילדותי את "סיפור הפרברים", שנטל את הדימוי של מדרגות החירום בצורת Z והפך אותן לאייקון של הסרט ושל כל הפקה בימתית מאז. "התגנבות" הוא הסרט הכי טוב שראיתי על הצבא הישראלי. הטייטל שלו, תודות לספר של קנז ולתודעה של כל יוצא צבא, מחזיק עוצמות מיתיות. למה הקונקרטיזציה הזאת של פנים? זה לא פלקט של "זוהי סדום", שכל כוכבי הטלוויזיה של יום שישי רצים לעומתנו. הבהלה והאטימות של המשווקים לא עוזרת לסרט.

המבקרים ברובם התלהבו מהסרט, ואני מבין שהקהל פחות. כלומר, לא מגיעים במספרים. וכשאני רואה את קולנוע דיזנגוף במרתף הסנטר, לשם נקלעתי בשבוע שעבר לסרט אחר, וראיתי את הפלקט המוטעה של "התגנבות" מעליו, חשבתי שלסרט כזה חסר גם את הקולנוע בכיכר, או בפינת הרחוב השכונתי, שממנו יוצאים אנשים ומפיצים את עוצמתו. או כמה חשוב בית לקולנוע הישראלי, שלא יטבע עם כל הגבבה הזרה. אבל זה כבר דיון אחר. לכו לראות. חוויה ענקית.

נראה אותך קייט ווינסלט

קייט ווינסלט זכתה באוסקר בעצומו של חורף. שבועון טיים כיוון לזכייתה הקרובה והעניק לה כתבת שער. אני דווקא אוהב את קייט. את פיה המתעקל בהבעת כאב קלה. את פיה בכלל. ועיניה. רק מתקשה בגילי לקרוא כתבות בטוחות, נינוחות, כתבות בכלל. ותמונות שמוגנות ביותר סטייליסטים מאשר בזכויות יוצרים. מערכות עיתונים ומערכות בכלל פועלות לטובתה של קייט. זה הזמן שלה, לא שלי, לא שלכם.  אז מה נשאר? הנחתי אותה ואת הסטייליסטים תחת השמש, אצלי באוטו, בפינה לשיפוטי.  הקיץ הישראלי בעצומו. נראה אותך קייט.

קולנוע אורלי (אוריון), תל אביב. שתי תמונות

בקיץ 2004 או 2005, צילמתי את החורבה הזאת של קולנוע אורלי (לשעבר אוריון) בתל אביב, שהיה צמוד לבית מכבי, ולמגרשי הכדורסל והטניס המיתולוגיים של המועדון. כולם שוטחו מאז למגרש חניה אחד גדול, הממתין לבנייה של קומפלקס שוק בצלאל. בניגוד לשכניו, אלנבי ומוגרבי, קולנוע אוריון לא הותיר אחריו הרבה ארכיון מצולם, אולי משום שהיה מוסתר מהכביש הראשי. תל אביבים ותיקים זוכרים אותו כמקום שבו הוצגו בעיקר סרטי פעולה. 

 

הקיר הפנימי של בית הקולנוע, מבט אל רחוב קינג ג'ורג'. (צילום: דוד שליט)

 

מדרגות היציע, השריד האחרון. (צילום: דוד שליט)

 

 

קולנוע צפון, תל אביב, אוגוסט 2000. שמונה תמונות

נפתח בשנת 1957, בקרן הרחובות לואי מרשל ודה-האז בצפון תל אביב, בלבה של שכונה שנבנתה במקור לקציני קבע. קולנוע שכונתי על-פי מיקומו, ועל פי מספר המושבים – 569 . נתפס כמרוחק ממרכז העיר, אך החיבור בין האולם והיציע, יחד עם השיפוע, הריווח והתחזוקה, עשו אותו להיכל קולנוע פופולרי. נהנה מציוד שאפשר גם הקרנת סרטי ענק. בין הסרטים שהוקרנו בו לאורך השנים: ריצ'רד השלישי, הנידון למוות ברח, אקסודוס, סצינות מחיי נישואין, פאני ואלכסנדר, נהג מונית, המשימה, רוקד עם זאבים.  נעל את שעריו בשנת 1997 ועמד כך מספר שנים, עד שנהרס, ותחתיו הוקם בניין מגורים.

 

חזית בית הקולנוע מצד רחוב דה האז. (צילום: דוד שליט)

 

רחבת הכניסה והקופות, מבט מרחוב דה האז. (צילום: דוד שליט)

הקופות. מעקות אבן מעוצבים, שיפוץ של שנות ה-80' לערך. (צילום: דוד שליט)

הקופות. על הקיר הפנימי, תצלומי מישל פיקולי ורומי שניידר, גיבורי סרטיו של המפיץ דוד שפירא, שהחזיק בקולנוע בשנותיו האחרונות. (צילום: דוד שליט)

הקופות. מבט מבפנים. (צילום: דוד שליט)

שלט בית הקולנוע. הורד מחזית הבניין והוצב במסעדה שהייתה צמודה לו. בשנים הראשונות, הגרפיקה של השלט שימשה לוגו שהופיע גם במודעות הקולנוע בעיתונות. (צילום: דוד שליט)

לובי הקולנוע. בגלגולו האחרון סוג של אולם מראות חסר השראה. אנשים מיהרו לחצות אותו, לעלות במדרגות לאכסדרה קצרה ולאולם פנימה. (צילום: דוד שליט)

אולם. מבט אל הבמה. על הרצפה סימני הכיסאות שנעקרו. (צילום: דוד שליט)

 

 

עורו המתרגמים

 

מדוע אנחנו מחויבים לשמות ארכאיים ולא מדויקים של יצירות? הן לא תקחהו עמך, מותו של סוכן, שיר אשיר בגשם.

 

כותרים בני מילה של מחזות וסרטים מפורסמים הם לפעמים כמו שם מותג. לא כדאי לשנות אותם. אין סיבה. "אותלו", "קרנפים", "דרלינג". אבל אם מדובר בביטוי או משפט, המתרגם העברי מקבל החלטה, ולא תמיד מוצלחת. לא מדובר בתרגום מוטעה או מטעה, שזה כבר סיפור אחר לגמרי, אלא דווקא בניסיון לתרגם טוב ומדויק. והכי גרוע, שהתרגום הזה עובר מדור לדור.
כך למשל, בלוח השידורים של הכבלים חזרו והציעו לנו אתמול את הקומדיה של פרנק קפרה, "הן לא תיקחהו עמך". הסרט על-פי המחזה של מוס הארט וג'ורג' קאופמן, שנכתב והוצג לראשונה בשנות ה-30', מספר על מפגש בלתי אפשרי בין משפחה אקסצנטרית ואוהבת חיים, לתעשיין עשיר המבקש לרכוש דבר הנמצא בבעלותם. המסר של הסיפור: תעשו חיים, כי ממילא לא תיקחו את הכסף אתכם לקבר.  ובשמו המקורי של המחזה: You Can't Take It with You.
מדוע תרגמו אצלנו "הן לא תיקחהו עמך"? "זממה שדה ותקחהו", נכתב בספר משלי. האם השפה התנ"כית שהטילה את צילה על העברית, התבטאה גם בתרגום ביטוי באנגלית כל כך בסיסית? מילא כשהמחזה עלה לראשונה בתל-אביב של שנות ה-40, אבל בשנות ה-70' הועלה המחזה פעם נוספת בתיאטרון הקאמרי עם אותו שם ארכאי (וקשה להאמין שהמחזה עצמו לא תורגם מחדש לעברית הבועטת של שנות ה-70'). וכאמור, השם בעל הצליל התנ"כי נשאר גם בלוח שידורי הכבלים של שנות האלפיים.
או המחזה "מות הסוכן",  טייטל שהטיל בי התרגשות כשהייתי ילד. הייתי משוכנע שמדובר בסוכן ביון, סוכן ריגול, סוכן חשאי, כי אלה היו המילים שהלכו אז, עידן המלחמה הקרה, עם עיסוק הסוכן. באנגלית נקרא המחזה של ארתור מילר Death of a Salesman.  כשהוצג לראשונה בשנת 1949, סוכני מכירות, אלה הנוסעים מחוף אל חוף בשירות הפירמה, היו דמות מוכרת בדרך החיים אמריקאית. אבל מה היה לנו בישראל הקטנה ולסיילס-מן? וכך השם הכל-כך בנלי הזה, שכלא בתוכו את הטרגדיה של אחד ווילי לומן, מייצג של כל האנשים הקטנים הרודפים אחרי החלום האמריקאי, הוגבה אצלנו והפך לאיזה סוכן מיתי. עם השנים והתרגומים להפקות חדשות, ניטלה ה' הידיעה, היום זה "מותו של סוכן", ועדיין לא הצליח, או לא העז המתרגם, לקלוע לרוחו של הטייטל המקורי.
עוד שם ארכאי שמצליח לעצבן אותי הוא "שיר אשיר בגשם". שוב שריד משנות ה-50' והעברית הכבדה ההיא, והתרגום הכביכול מדויק. אבל את Singing in the Rain, שוב ביטוי יומיומי באנגלית, אפשר היה לתרגם ל"שר לי בגשם", אפילו "רוקד ושר בגשם". מה הפלא שהרוב נוקבים בשמו האמריקאי של הסרט ומשאירים את התרגום העברי להטעמה של דן כנר ב"שירים שלא נס ליחם" (בטייטל הזה לא ניכנס הפעם).
לא היה חסר הרבה שהיינו תקועים עד היום עם "מחכים למר-אל". כן, כך קראו בישראל להפקה הראשונה של המחזה "מחכים לגודו" של סמואל בקט. הציפייה במחזה היא לאיש בשם גודו כמו לאלוהים (god, godot), ומכאן התרגום העברי. הטעות תוקנה כבר בהפקה הבאה של המחזה. ברוך השם.

 

קולנוע ריאלטו, קזבלנקה, יוני 2000. שש תמונות

"בעיר זרה, דבר ראשון, אני קונה כרטיס כניסה לקולנוע ומשאיר תשר בידי הסדרניות. גם זו דרך להתאזרח לשעה", כתב פעם ניסים אלוני. טיול ברחובות קזבלנקה מרוקו בקיץ 2000, הביא אותי לפתחו של קולנוע ריאלטו, זכר חד-מסכי לתקופה שהייתה. מבנה אר דקו, נפתח ב-1930, 1300 מקומות, שוכן בפינת הרחובות מוחמד אל חורי וסלאח אבן בושאהיב. מדריכי תייתרות לא ממליצים לשוטט בשכונה בשעות הערב, אבל בימיו הגדולים הופיעו על בימתו אדית פיאף וז'וזפין בייקר. מקרין היום סרטים הוליוודיים, בדרך כלל מדובבים לצרפתית, ולכן קשה היה להתאזרח בו כמנהגו של אלוני. הסתפקתי בצילומים.

 

חזית הקולנוע. משום מה ללא תמונות ופלקטים, אף שהוקרן אז "הלוחם ה-13" עם אנטוניו בנדראס.(צילום: דוד שליט)

 

חזית הקולנוע. (צילום: דוד שליט)

 

 

לובי. תמונת המלך חסן השני מעל הקופות. מחווה אבל שנראה ברוב העסקים בעיר, טרם מלאה אז שנה למותו. הנברשת במרכז, כמו בימי הזוהר. (צילום: דוד שליט)

 

 

לובי ועלייה ליציע. (צילום: דוד שליט)

 

 

מדרגות העלייה ליציע. (צילום: דוד שליט)

 

 

קיר לאורך המדרגות ליציע. שילוב אייקונים קולנועיים, מגרטה גרבו של שנות ה-30', ברנדו של שנות ה-50' ועד אלן דלון היפיוף הצרפתי של שנות ה-70'. עיטור קירות שמצדיע לישן ולקלסי, שגם הוא פס מאולמות היום. (צילום: דוד שליט)

 

 

תולדות הפרסום העברי: כך הכירו לנו את בונד, ג'ימס בונד

העילגות, החפיפיות, חסר הדיוקים וחוסר הטעם של המפרסמים, הם לא עניין חדש.  אבל לא הרבה מזדמן לראות פרסום שמזכיר את הביטוי נח בשבע שגיאות. להלן, מודעה שהתפרסמה בעיתונות הישראלית בספטמבר 1963, לקראת צאתו למסכים של "ד"ר נו", הראשון בסדרת סרטי ג'ימס בונד.
מה לא נכון במודעה, ילדים? אז ככה:
האם שמעתם על השחקן סין קונרי?  כך קרא המפרסם את השם sean (את המחזאי האירי הנודע שון או'קייסי, הוא כנראה לא הכיר), ולכן את M המקורי גילם אצלנו ברנרד ליי, תגובת המפרסם לשם lee (אף שהשחקן לי מארווין היה אז כוכב גדול בישראל).

אין במודעה כל אזכור לשם ג'ימס בונד, אף שבפוסטר המקורי הוזמנו הצופים להכיר את ג'ימס בונד, המרגל הג'נטלמן המיוחד ביותר בעולם.

במקום להציג את בונד, סיפר המפרסם (או המפיץ הישראלי) על הרפתקת מתח סנסציונית ב"נוסח המודרני" (מתי ולמה עושים שימוש במירכאות הוא נושא המצריך מחקר בפני עצמו) של הפרשה באנגליה… (שלוש נקודות. ע"ע מירכאות).  באותה פרשה באנגליה כיוון המפרסם לפרשת פרופיומו, השר הבריטי שהתהולל בחברת נערת הזוהר/חשפנית כריסטין קילר, שהתרועעה גם עם נספח/מרגל סובייטי, סיפור של מין וריגול שמוטט את ממשלת בריטניה דאז. הפרסומאים חשבו כנראה שאזכור הפרשה ההיא, שהייתה בכותרות העמודים הראשונים של אותם ימים, היא הדרך למשוך את הצופה הישראלי לסרט מאשר לספר לו על איזה סוכן חשאי, וזאת אף שאמירתו של הנשיא ג'ון קנדי שהוא אוהב את ספרי בונד, שלא לומר הצלחת הסרט, שהגיע לישראל כשנה לאחר הפצתו המקורית, הייתה צריכה להספיק.

אגב, לפרשת פרופיומו-קילר לא היה כל קשר לעלילת "ד"ר נו", שסיפר, כרגיל אצל בונד, על נבל אוריינטלי המבקש להשתלט/להרוס את סדרי העולם המערבי. אבל הסצינה המיתית ההיא עם אורסולה אנדרס – נערת בונד הראשונה – שעולה מן המים בביקיני – הדליק למפרסם/מפיץ העברי את מוטיב החשפנית, ומשם אצה לו הדרך לרמוז על כריסטין קילר, לבעוט החוצה מהמודעה את בונד, ולהוריד את סין קונרי לעמדת שחקן משנה.

מרוב התרגשות, שיבש המפרסם גם את שמה של אנדרס והפך אותה לסאנדרס, ואפילו בשם הסרט נפל שיבוש – דר" במקום ד"ר.

אבל לא הכל רע. יכלו להפיץ את הסרט בישראל תחת השם "הרופא לא".