ארכיון קטגוריה: take away

המסע לפולין והניג'וז לנשארים בארץ

החברים לכיתה של שני ילדיי צועדים (מטיילים?) כעת במחנות בפולין. המעטים שנשארו כאן ממשיכים ללמוד כרגיל, יענו. אתמול למשל, היה להם שיעור באנגלית ובמהלכו נערך דיון, באנגלית מיינד יו, בנושא "למה לא נסעתם לפולין". הדעות שלנו בבית די ברורות בעניין, כלומר לאו מוחלט למסעות הדוחים האלה שהגה ושכלל הגנב הידוע אברהם הירשזון, וממשיכים בדרכו גאוני-חינוך כמו השר הנוכחי, שמבקש כעת להנחיל שואה גם לגיל הרך.

גם אני בגיל 17 בטח הייתי מגמגם משהו אילו נאלצתי לטעון (להצטדק?) בכיתה מדוע ההורים שלי לא. הרי ברור שהילדים מתים להיות עם החברים שלהם ולא ממש אכפת להם בגילם על החיבור הפשיסטי שעושים פה בעניין השואה. התלמידים ממילא מקבלים את זה מכל הכיוונים, אז למה לא לסחוט נסיעה לפולין על הדרך? לצערי, אני לא יכול להתפרץ לכיתה כל פעם שתוכנית הלימודים לאומנית מדי לטעמי, אבל כשזה מגיע למבצע פשיטה מחוץ לגבולות המדינה, ועוד יעלה לי 12,000 שקל, אני אומר "לא". אבל למערכת זה לא מספיק. גם אחרי שטחנו את המוח שבועות קודם ב"הכנה למסע" והוציאו לפולין את מי שהוציאו, הם חייבים לחזור ולהציק לאלה שנשארו בארץ. יללה, צבועים, תנו לילדים שבוע חופש מכם.

הר הכסף. נתראה בשריפה

אני לא מעסיק את עצמי בכסף שאולי ממתין לי בחשבונות רדומים של בני משפחתי המתים, וגם לא באוצר שאולי קברו דיירים קודמים מתחת לבלטות, או במכונת מזל בקזינו כלשהו שממתינה רק לי. כזה אני. ולא רע לי, לפחות לא ברוח ובנשמה. עד החרא הזה שהקיא עלי הגוף המתקרא "משרד האוצר של מדינת ישראל", במבצע המתקרא "הר הכסף".
האמת, אפילו לא הייתי מודע שיש לדבר הזה שם-קוד. הבנתי שרוצים להחזיר כספים, ועברו כמה חודשים עד שהתפניתי מנטאלית לעסוק בכך. הקלקתי את מס' תעודת הזהות של אבי. למרות שעברו 40 שנה מאז הלך לעולמו, אני זוכר היטב את המספר, אני זוכר מצוין הרבה מספרים, ובוודאי את שש הספרות ההן שלו, וכמובן גם את תאריך פטירתו.
האדונים מ"המשרד המתקרא", הסבירו לי שיש טעות במספר הזהות, ולימדו אותי להוסיף שני אפסים ועוד סיפרת ביקורת. נאנחתי בעצב. דווקא אהבתי את שש הספרות ההן, סוג של עדות לזמנים פשוטים ולא-מסובכים. קדחת. גם המספר המעובד-מהונדס שהנפיק "המשרד" לאבי המת, לא הכניס אותי למערכת, אבל כן הכניס אותי ללחץ, כי היה כתוב באתר "מוגבל לחמישה חיפושים לכל בן משפחה", ולא ידעתי אם המונה התחיל לעבוד, ונספרו לי כבר שני חיפושים מתוך חמישה, או שלא. אבל הרגשתי בבית. אתם יודעים, תור לחוץ מול אשנב שעומד להיסגר, אני לפניך, לא, הייתי קודם, רק שאלה, בקיצור, עמישראל חי ומחכה לצ'ק.
אמרתי לעצמי, אולי אברר קודם אם לי יש חשבונות פנסיה נשכחים. את המספר שלי, כל תשע הספרות, הרי אני מכיר מצוין. הפלא ופלא, גם כאן "המשרד" הודיע לי על שיבוש ושינוי. מסתבר שבקיסרות הכספים בישראל יש לי מספר תעודת זיהוי עם סיפרת ביקורת אחרת, שמעולם לא שמעתי עליה. הקלקתי את המספר. וגם הפעם כלום. גורנישט. נאדה. רק הודעת אדוני הכספים המאשימה אותי ששוב טעיתי.
כולי זועם נכנסתי דרך לינקים ומצאתי את כל סרטי ההדרכה הדפקטיביים שלהם. והגרוע מכולם, סרט פרומו תועבה למבצע (חפשו ביוטיוב, אם בא לכם), המציג חבורת ישראלים מפוהקת באוטובוס טיולים. הם לא מתעניינים בנוף פה ולא בנוף שם, ואז מכריז המדריך על הר הכסף. דרך החלון רואים המטיילים מעין אתר מזבלה כולו עשוי משטרות כסף ארוזים, וכסף, קדימה כסף, כולם מסתערים החוצה מהאוטובוס.
אתה מביט בסרטון ולא מאמין. מכונת התעמולה הנאצית לא היתה משנה פריים. ישראלים שומעים כסף ומתעוררים לחיים. כמה דבילים האדונים מהמשרד יכולים להיות? ובאותה רמה, הפנייה אל האזרחים במודעות, להסתער, לעלות להר, מה, עוד לא הייתם, וכו', כאילו לא מדובר בפעולה שקולה של גוף ממשלתי, גילוי נאות, תיקון עוול, החזרת רכוש לבעליו, אלא עוד משחק טלוויזיה, תחרות, אח גדול שמבטיח פרס למנצח. כמה נמוך מדינה יכולה לרדת?
מהר מאוד הבנתי שאני לא לבד. באחד האתרים מצאתי עשרות תגובות של ישראלים מאוכזבים. אף אחד לא הצליח להיכנס, כולם הקליקו את המספר שלהם, וכולם קיבלו קדחת. ועוד המוני מאוכזבים בעמוד הפייסבוק של האדונים. כלומר, זה לא משהו שהם עצמם לא מבינים ולא יודעים. ומדובר במחדל הנמשך כשלושה חודשים, ביזוי שחייבים לשים לו סוף.
כתבתי מכתב נזעם ל"צוות התמיכה" של האדונים. לא תשובה ולא בטיח. כאילו שלמשרד האוצר ולזה העומד בראשו, כדאי להמשיך ולהתל באזרחים. הסתומים האלה לא מבינים שזה לא הר כסף אלא הר געש, ומי שיושב עליו זה הם. אנחנו הגחלים הלוחשות. ונתראה בשריפה.

זיכרון גורלי בשדרות חן

KONICA MINOLTA DIGITAL CAMERA

בתל אביב התחילו להחליף את שלטי הזיכרון. בעצם להוסיף חדש ליד ישן. מהלך חלמאי בפני עצמו, אבל לא זה העניין. בשדרות חן התווסף שלט חדש כזה, המציין שבבית ממול נחתם כתב הכניעה של אנשי יפו בפני מפקדי ההגנה. אפשר היה להפוך את המקום לאתר מורשת, הכניעתון או משהו כזה, אבל בינינו, מה הגלורי? זה לא הקיסר הירוהיטו שהתייצב בפני גנרל מקארתור על סיפון ה"מיזורי", לחתום על כניעת יפן לאמריקאים. מקארתור הופיע לפגישה ההיא כשהוא לבוש במדי חאקי פשוטים, ללא אף אחת מהדרגות והמדליות שלו. הוא רצה להבהיר למיליוני היפנים כי בן תמותה ניצח את הקיסר, בן האלים שלהם. אקט מעורר מחשבה בדרך להפיכתה של יפן לדמוקרטיה.
מה היה בכניעה של יפו, אין לי מושג. הבית בשדרות חן הוא בית פרטי, יפו היא חלק מתל-אביב, ובגן הכובשים יש אנדרטה לזכר הלוחמים. לא מספיק? מו"מ בין מנצחים ומפסידים הוא חומר למחקרים היסטוריים ולמחזות דרמטיים. למה לדפוק את הלוח הזה (וכעת שניים) מול הבית שבו נחתם כתב הכניעה?
הבית בשדרות חן הוא רק דוגמה. תל אביב מלאה שלטים כאלה. פה היה קורס חבלה תש"א של הפלמ"ח, שם היתה מפקדת הלח"י מחורף תש"ב עד סתיו תש"ג. כמה אפשר, חברים? לא מספיק שמדריכי מסלולים ייקחו את הפריקים המעוניינים ויצביעו על הבתים? השלט בשדרות חן מעציב אותי כל פעם שאני עובר לידו. וכעת כאמור, שניים. זיכרון משוכפל להולכים ולא-מעוניינים. לוח חדש שיחליד בקרוב גם הוא וייטשטש ויהיה שקוף כקודמו, תחנת עצירה לכלבי העיר בלבד.

הר השקלים האשכנזיים

הדרישה להטביע מזרחיים על שטרות הכסף, מעוררת זעם וגיחוך, משתי סיבות. האחת, שאפליית המזרחיים היא עדיין עניין שריר וקיים ומפגע בחברה הישראלית, גם אם הפעם מדובר רק בהשתקפות שלו על שטרות כסף. והסיבה השנייה היא שמי שהצביע על כך כעת הוא אוף אול פיפל, דווקא העבריין אריה דרעי, איש ציבור שעשה קופה נאה מעבירות ממון. מין אירוניה שכזאת.
העניין הזה עם שטרות הכסף "האשכנזים", בהחלט מצביע על מצב מעוות. למעשה, כבר נערת התפוזים על שטר החצי לירה נראתה אשכנזית נחלאית שכזאת, וגם האיור של בית הכנסת העתיק בברעם על שטר קודם לו, התעלם מהיישוב הערבי המגורש בירעם, שניצב שם. כלומר, שטרות כסף נושאים חטא קדמון. אפשר להניח שאנשים בדרום העמוק בארה"ב מגיבים במורת רוח לנוכח שטר חמישים הדולר שעליו מוטבעים פניו של הגנרל גרנט, מפקד צבאות הצפון.
אבל איכשהו, בארצות שפויות, הדברים נסוגים לעבר הרחוק, להיסטוריה. השטרות האמריקאים ופני המצוירים עליהם, כמו ארבעת הראשים החקוקים על הר רושמור, הם שם ויישארו שם. אצלנו, כל עשר עשרים שנה חגיגה מחדש. הרי יכולנו לקבע מזמן את בן-גוריון, הרצל והרמב"ם, על חמישים, מאה ומאתיים שקל, ולשכוח מהכסף ומהסיפור כולו, לפחות למאה שנה. אבל לא. רבין נרצח? אודרוב, שטר כסף (כאילו לא הספיקו עשרות בתי-ספר, כיכרות ומכוני מחקר על שמו). איינשטיין היה גאון "משלנו"? כפרה, תביאו לו שטר.
ובסיבוב הנוכחי, נראה כאילו בבנק ישראל החליטו על השטרות בהתייעצות עם מערכת גלריה, האליטה התרבותית הלבנה של "הארץ". לאה גולדברג, המשוררת רחל. פשוט התחרפנו. כשהוחלט על כך לפני כשנה, התגובות, ברוח המחאה החברתית, היו בעיקר על האירוניה – משוררים תפרנים על שטרות כסף. העניין המזרחי נדחק הצידה.
עכשיו, בזכות מנהיג המפלגה שתרמה לא-מעט לקיבוע אוכלוסיות מזרחיות בעוני ובבורות, הנושא שב ועולה. תודה לכבוד הרב על התזכורת. ושלא יעזוב, אולי נזדקק לעדות שלו בהמשך החקירה.

אלביס פרסלי, היא בטוחה, זה הבן שלה

הקטע להלן לקוח ממדור "מסך ומסכה" של מעריב, מרץ 1960. חתום עליו כתב הבידור של העיתון, יוסף (טומי) לפיד. העתקתי אותו, מילה במילה:

בקולנוע "פאר" ברמלה הוצג סרטו של אלביס פרסלי: "המלך קראול". ברגע שפרסלי הופיע על הבד, קפצה ממקומה אישה ולחשה מוכת-הלם: "זה הבן שלי! זה מרדכי, הבן שלי!" היא לא יכלה להחזיק מעמד – בבכי עצור עזבה את האולם.
"אינני טועה, לב של אם אינו טועה", אומרת האישה, גברת בלה זילברשטיין, הגרה עם בעלה, בתה ובנה בדירה צנועה, סמוך לכביש המוביל מצריפין לרמלה. "18 שנה אני מחפשת את מרדכי שלי וזו הפעם הראשונה שחשתי בביטחון: אלביס פרסלי הוא בני. אלביס פרסלי הוא מרדכי בלכש!"
הגברת זילברשטיין – אז היה שמה בלכש – נלקחה בשנת 1942 מלודז' למחנה הריכוז בסקרז'יסקו-קמיני. "בכניסה למחנה", היא מספרת, "לקחו ממני הגרמנים את בני מרדכי, הוא היה אז בן 4 או 5, ושוב לא ראיתי אותו".
אחרי המלחמה היא התגוררה באוסטריה, התחתנה שנית, ילדה שני ילדים ועלתה ארצה. בעלה הוא מחלק-קרח בצריפין. הגב' זילברשטיין מבקשת לברר אם אמנם שמו של פרסלי הוא פרסלי ואם באמת נולד באמריקה. היא בטוחה בכך ששמו מרדכי בלכש ושהוא נולד בלודז'. קיבלנו ממנה תמונה מלפני 12 שנה, בה היא נראית כפי שמרדכי הכיר אותה.
לפי הביוגראפיה הרשמית שלו נולד אלביס אהרון פרסלי ב-8 בינואר 1935 בעיירה טופלו שבמדינת מיסיסיפי. הוריו: גלדיס וורנון פרסלי, המתגוררים בעיר ממפיס, במדינת טנסי.
אין כאן כל רמז לכך, שפרסלי היה כביכול נער יהודי, פליט מחנות הריכוז וכו'. אבל על-מנת להשקיט רוחה של אם, שיגרנו מכתב אל מועצת העיר טופלו וביקשנו שיבדקו אם רשום בספר הלידות אחד אלביס אהרון פרסלי.

עד כאן לשון הידיעה. מדובר בתופעה של התקופה כאשר אנשים זיהו בהמון מישהו הדומה לילד שאיבדו בשואה. גם במשפחתי היה דוד רחוק שחיפש וחיפש, ונדמה היה לו שזיהה את בתו בתמונה קבוצתית של מעפילים על סיפון אניה בדרך לארץ-ישראל. הוא פרסם הגדלה של התצלום באחד העיתונים עם בקשת עזרה מ"כל היודע דבר". הגדלת המקור המיניאטורי הציגה פנים מעוותות, ספק אם ניתן היה לאתר מישהו על-פיהם, אבל לאב השבור היו כמה שבועות או חודשים של תקווה.

זמן קצר אחרי פרסום הידיעה של לפיד, נתפס אדולף אייכמן והובא למשפט בישראל. כולנו יודעים מה זה עשה לדיון בשואה ולמחקר ולשיח הישראלי, שהתפתחו לאורך השנים. רק קולותיהם של ההורים המחפשים הלכו ודעכו.

גמרתי להתלבט. ארץ חדשה

האמת, היה כיף להתלבט. לטרוק טלפונים למנהיגים-מוקלטים, לסוקרים, חבורות של סוחרי סוסים, מתים להכניס את כולם לקופסה, למיטה הפוליטית שלהם. One-night stand, זה כל מה שהם רוצים מאתנו. ולמחרת הבחירות הם ידהרו עם הקול שלנו לשוק הסחר-מכר בעתידנו.

ולמה "ארץ חדשה"? כי הם ההמשך הכי טבעי למחאה של הקיץ ההוא. אני אגב, מעדיף זעם על מחאה. "מחאה" נשמע לי צירוף במשחק אותיות, בין "חמאה" ו"מחמאה". זעם זה מה שחשתי בקיץ ההוא, וזעם זה מה שחשתי לקראת בחירות 2009, אחרי המלחמה המכוערת ההיא בעזה. הצבעתי אז חד"ש. היום זו "ארץ חדשה". אני יודע שהכעס הוא יועץ רע, אבל הוא היועץ הכי אמין עלי כרגע.

את ההתלבטות העברתי בעיקר ברשת. זימנתי אליי חוגי-בית וירטואליים, הרצתי קטעי יוטיוב שוב ושוב, קראתי מצעים, פרופילים, אפילו טוקבקים. מצאתי שיניב מדבר, לא מברבר, עונה ישירות ולא דיפלומטית, ומשנתו סדורה. אחרי שעות למידה ארוכות, הרגשתי כמו סטיבן הוקינג. קשור לכיסאי, אבל מבין את הכאוס של ארץ הבחירה המטוללת שלנו.

אלדד יניב ו"ארץ חדשה" הם נשאי-הזעם שלי בבחירות האלו. אבל מה שיפה אצל המתלבטים, הקולות הנודדים, ה-undecided, זה שאנחנו לא בכיס של אף אחד. אלדד ו"ארץ" יאכזבו? אחפש רשימה אחרת. כמו הטייקונים שתומכים בכסף תמורת טובות הנאה, ככה הזועמים תומכים בקולם תמורת ארץ חדשה באמת, או מה שקרוב לזה. אנחנו זועמים, לא תלושים מהמציאות.

מצאתי את עצמי לצד יניב ולצד רני בלייר, מספר 3 ברשימה, בהפגנות הקיץ האחרון נגד מבצע הוודו האיראני. סבבנו את ביתו של ברק, ולא ממש אהבתי את הקרבה. יניב לא נחמד, אבל זה באמת לא העניין. קראתי כתבה אחת בה הדביקו לו את סינדרום הזונה שהפכה לנזירה. אני דווקא חושב עליו במושגים של אלוף שפשט מדיו והפך לשלום-עכשווניק. את זה כמובן אוהבים בשמאל, את הביטחוניסטים שיורים וכעת בוכים. מעניין שאלו תמיד ממצים את הקריירה הצבאית לפני שהם רואים את האור.

יניב לזכותו, חשף את החוטים ואת אחורי הקלעים של השחיתות בשלב שהוא עוד יכול היה לרדות שם הרבה דבש. אני מאמין לדבריו על המהפך שעבר. הוא נראה לי כמי שעשה עסקת טיעון עם מצפונו. כלומר, הוא יסלח לעצמו רק אם יעשה תיקון לטובת הכלל. יורים ובוכים היו לנו ועוד יהיו. אנשים כמוהו, שחזרו מעומק השחיתות כדי להילחם בה, יש מעטים. יש לקוות להגינותו ולהצלחתו.

נתניהו כמועמד רפובליקני, עלק

הבדיחה הגרועה הזאת על נתניהו כמועמד רפובליקני הגיעה לשיאה בסוף השבוע. חמי שלו כתב ב"הארץ" מין תסריט דמיוני, כאילו אנשי המפלגה בארה"ב היו מתים שר"מ ישראל בנימין נתניהו, יהיה המועמד שלהם במקום מיט רומני. הכתבה מפליגה בתיאור המועמד המושלם נתניהו לבוחר ולעניין הרפובליקאי, ואותי זה אפילו לא הצחיק. הלא נתניהו היה כושל ונמחק מהרשימה כבר בשלב המוקדם של בחירת המועמדים לפריימריז. וכך מן הסתם, זה היה קורה:

חדר רווי עשן סיגרים. חבורת גברים סביב שולחן מלבני. בראשו, רפובליקני כסוף-שיער. מולו ג'ורג', צעיר נמרץ, איש המנגנון. המציאות הדמיונית החדשה בארה"ב: המרוץ לפריימריז פתוח גם למנהיגי מדינות-חסות דוגמת ישראל, שרוצים לשדרג מעמד. כסוף-השיער פונה לג'ורג'.

–          על מי אנחנו מדברים?

–          בנימין נתניהו. האיש מאוד נלהב, המון המלצות, בעיקר מבני ארצו. רשום אצלנו בשם בן ניתאי.

–          בן ניתאי?!

–          שינה את השם למשך כמה שנים.

–          שינה את השם לכמה שנים?! מה קרה, הוא היה בתוכנית להגנת עדים?

–          חס וחלילה, הוא עזב את ישראל בנעוריו עם משפחתו, בא לארה"ב, למד פה גם את האנגלית המצוינת שלו, אבל טען שהאמריקאים התקשו לבטא את שמו.

–          זבגנייב בז'ז'ינסקי מהדמוקרטים נשמע יותר טוב? והוא דבק בשם הפולני המזורגג שלו. הציבור האמריקאי יחשוד שנתניהו מסתיר משהו בעברו.

–          ממש לא. עובדה שהוא חזר לנתניהו, שזה מאוד תנכ"י אגב, ה' נתן או משהו. המצביעים שלנו יאהבו את זה.

–          נניח. ואיך המשיכו חייו?

–          אחיו היה מפקד יחידת קומנדו ונהרג בפעולת אנטבה. ככה התחילה הקריירה שלו.

–          מה הקשר?

–          זה ישראל. שמעון פרס סידר לו משרה באו"ם. ואתה היית צריך לשמוע את האנגלית שלו. זה משהו. באמת, תחפש ביוטיוב.

–          בסדר, כמו אבא אבן, בלה בלה בלה. אבל מהו? מיהו?

–          בית אינטלקטואלי, תלמיד מבריק במ.איי.טי, עבד בחנות רהיטים.

–          סטופ, מה זה היה הרהיטים הזה?

–          לא יודע, רשום לי פה. אבל מה רע? אפשר להציג אותו כאדם עובד, משרת ציבור, קרוב לעם.

–          משפחה? ילדים?

–          נשוי בשלישית לשרה…

–          חזור!

–          נשוי בשליש..

–          פעם שלישית?!  מה הוא, ג'יגולו? אתה רואה את הרפובליקנים עם ערכי המשפחה שלנו, מצביעים עבור מועמד לנשיאות שזנח שתי נשים..?!

–          לא אמרתי זנח. גם רייגן שלנו היה נשוי באושר לננסי, אשתו השנייה.

–          אישה שנייה זה פרק ב' בחיים. אישה שלישית זה פאקינג יו הפנר. היא לפחות משכמה ומעלה, השלישית הזאת? אתה יודע, היא צריכה להיות הגברת הראשונה שלנו.

–          רשום לי שהיתה דיילת, שהוא הכיר אותה בטיסה.

–          הכיר אותה בטיסה?! מאיזה סרט מזוין שלפת את זה? אני מדבר איתך על מועמד לנשיאות.

–          זה לפחות מעיד על ספונטניות מצדו, יכולת להשתנות, לשנות את מהלך חייו.

–          תעשה לי טובה.

–          הממ

–          מה?

–          רשום לי שבינואר 1993, זמן קצר אחרי נישואיו בשלישית, הוא עלה לשידור טלוויזיה חי והתוודה שבגד באשתו והאשים גורמים במפלגה שמנסים לנצל את זה כנגדו, ומחזיקים בקלטת שבה רואים…הממ..אתה יודע. הקלטת אגב, מעולם לא נמצאה.

.(דממה)

–          ג'ורג', אתה עובד בשביל המפלגה או נגדה? את מי הבאת לנו? האיש חסר כבוד לערכי המשפחה, פרנואיד שמחבל במפלגתו, חסר הבנה בתקשורת.

–          דווקא אומרים בישראל שהוא אשף תקשורת, והאנגלית שלו..

–           איך היחסים במשפחה?

–          עכשיו נאמנות מוחלטת. ..שני בנים, אחד אפילו זכה בחידון תנ"ך. זה מין טקס כזה אצלם. המאמינים שלנו יאהבו. יש עוד ילדה מנישואים קודמים, הקשר איתה לא ברור. אבל הכול ברמת רכילויות. אשתו בעד, אשתו נגד…אוקיי, אוקיי, אני מודה, יתכן שתהיה לנו בעיה בנושא 'הגברת הראשונה'. העיתונות שם מלאה סיפורים על ריבים עם עובדי הבית, היא בוחשת במינויים, היא השפעה מזיקה על בעלה, מטורפת לניקיון. טוענים שהיא מחזיקה אותו בביצים עם הסכמים סודיים. אבל שוב, הכול לחשושים, שום עובדות מוצקות.

–          יתכן, ג'ורג', אבל אני לא בטוח שהמפלגה הרפובליקאית מוכנה לאיש ולאשתו.

–          חבל, הוא דווקא 'משלנו'. ראית את הכתבות עליו בעיתונות האמריקאית? ביבי המלך.

–          איש צעיר, עוד לא הבנת שמלוכנות באמריקה קיימת רק בשו-ביזנס? אלביס, נט קינג קול, דיוק אלינגטון. המנהיגים שלנו הם תמיד 'מהעם'. בכתבות צילמו את נתניהו כמו את מוסוליני, עם העורף והפרופיל. תתחיל לקרוא בין השורות. ומה זה ה'הלוואה וחסכון' שלו? היה לנו אייזנהאור קירח כמו ביצה, אבל מעולם לא נבחר אצלנו נשיא עם 'הלוואה וחסכון'. אתה מתאר לעצמך אותו עולה למטוס בדרך לקמפ-דיוויד ומתרומם לו נחש-שיער מצד הראש? צילום אחד כזה שלו מספיק.

–          בישראל זה דבוק מצוין, והוא נוסע הרבה.

–          והמגושמות שלו. הם לא אנשי צבא לשעבר, כל הישראלים האלה? למה הוא overweight? מעולם לא היה לנו נשיא שהציצים והבטן קפצו לו מתחת לטי-שרט בריצת בוקר עם שומרי הראש שלו.

–          אדוני, יש לנתניהו תכונות נפלאות. הוא יפגוש את אויביו לא בחצי-דרך, אלא במיטות שלהם. היתה לו מחאה חברתית, ואיננה עוד. הטרור, בתקופתו, ירד לאפס. הוא לא עושה כלום למען הפלסטינאים, ואין טרור. הוא לקח בחירות אחרי רצח רבין וחזר מהאפר לקחת בחירות פעם שנייה. האיש חסין-אש. המתנגדים שלו משתגעים, לא מבינים איך הוא עושה את זה.

–          המתנגדים שלו? תזכיר לי, אלו שהוא אמר עליהם 'השמאלנים האלה שכחו מה זה להיות יהודים'? אתה מתאר לעצמך שהאיש לוחש לאיזה אוונגליסט בדרום 'הדמוקרטים שכחו מה זה להיות נוצרים טובים'? עוד לא הבנת את השיטה שלנו, ג'ורג'י בוי? בתור נשיא, תשקר, תחפף ותסית, תדרדר את אשתך לאלכוהוליזם, תצא למלחמות-שווא, וארבע שנים מובטחות לך. אבל בכניסה, כדי לקבל את מינוי המפלגה והציבור האמריקאי, אתה צריך להיות נקי כמו טוסיק של תינוק. תזמן את האיש, נעשן יחד סיגר טוב, ונבשר לו בעדינות את החלטתנו.

–          אפרופו סיגר, אומרים שנתניהו עישן פעם סיגר, נכנס עיתונאי והוא מיהר לדחוף את הסיגר המעשן לכיס חולצתו. אתה יודע, שהעם לא יידע שהוא אוהב לחיות טוב.

–          – ג'ורג', גם בתור בדיחה זה נשמע רע. עוד משהו?

–          – הממ…האנגלית שלו מצוינת, כבר אמרתי?

 

http://www.haaretz.co.il/news/world/us-elections-2012/1.1832085

 

כשאפרת לביא מספרת על אפרת לביא

הרבה תלוי בדרך שאנחנו מספרים את עצמנו ועל עצמנו. באתר "הארץ" התפרסם בתחילת השבוע ראיון עם אפרת לביא, שחקנית ואיקונה קולנועית מקומית של שנות ה-70'. בתחילת הכתבה מספרת לביא, בפרטי פרטים ומתוך כוונה מלאה, ולא כאילו העיתונאית ציפי שוחט, חילצה זאת ממנה כנגד רצונה, את סיפור השתתפותה בסרט בשנת 1995 "הנשיא מאוהב", עם מייקל דגלאס ואנט בנינג. לביא שיחקה תפקידון בסרט, למעשה סטטיסטית נטולת-טקסט, בסצנה סביב שולחן הנשיא.

אני מכיר את סיפור הקוריוז הזה. קראתי וצפיתי בו בשני ראיונות כתובים ומצולמים של לביא מהעבר, והופתעתי שהיא שוב חוזרת אליו, 17 שנה אחרי. סוף סיפור: לביא הצליחה לדחוף מילה לסצנה, מילה שזכתה לאישורו של הבמאי רוב ריינר.

מה שעצוב בכל העניין הוא שאדם קם ונעלם מפה לעולמות אחרים, וחוזר ומספר סיפורים על עצמו, סיפורים מביכים, על גבול הפתטיות. לו לפחות היתה אירוניה עצמית בסיפורה, פרספקטיבה, מרחק הזמן. אבל לביא כנראה לא קלטה שישראלים היום קמים ונוסעים וחוזרים ומוכרים לאמריקה, קונספטים וסדרות וכישרונות, ומצליחים ונופלים וקמים. היא מספרת לעצמה ולפרובינציה על מילה אחת שהגניבה לסרט הוליוודי לפני 17 שנה.

לביא גילמה את האשכנזייה הטובה בכמה סרטי בורקס בשנות ה-70, ואז שיחקה את חנה גונן ב"מיכאל שלי". המראה האניגמאטי שלה עבד בשירותה. לביא מעוררת את סקרנות המצלמה וסקרנות הצופה, נושאת עליה דוק של מסתורין וייאוש, וללא ספק יכולה היתה לפתח קריירה נאה בארצה שלה. היא נסעה מפה, והחיים לקחו אותה כמו שהם לוקחים את רובנו. מה שברור הוא ששום דבר מקצועי מהותי לא קרה לה מאז.

במהלך שנותיה בארה"ב, לביא רצה לאודישנים והשיגה לעצמה עוד מקצוע לפרנסה וחיה את החיים בכלל, שזה בסדר גמור. אבל לאורך התקופה שלה שם חלפו להן שנות ה-30 וה-40 וה-50 של חייה, הפריים-טיים של כל פרפורמר.

גם בין השורות בכתבה התקשיתי לקרוא את חייה של לביא ולדעת מי היא "באמת". גם לא ממש רציתי לדעת. לביא עדיין מדברת על תיאטרון וקולנוע כנושא שעומד על הפרק. היא נמצאת פה בהזמנת פרטנרים מפעם, לצורך תפקיד בהצגה באנסמבל הרצליה, וחרדה פן לא תשתלט על העברית. עוד אירוניה שהולכת לאיבוד. השחקנית הישראלית שנוסעת לשם ועמלה שנים לטשטש את המבטא הישראלי, וכעת היא צריכה לשוב ולכבוש את שפת אמה. כמה חבל ששחקנים, זמרים ובדרנים, נותרו בעיקר טריטוריה של עיתונות שטחית וטלוויזיה חטטנית. הם חומר ספרותי, גם, ואולי בעיקר, אם החמיצו את זמנם ואת קהלם.

 

http://www.haaretz.co.il/gallery/theater/1.1819924

 

2 מקבלי החלטות, 6 מיליון בני ערובה

בחילה איומה, ואחריה זעם וכעס אין-אונים. אלה הרגשות שמלווים אותי בימים האחרונים. הבחילה והתיעוב והזעם לנוכח דיבוריהם של שני אנשים, ה"ה נתניהו וברק, שני חדלי האישים הללו, שמרשים לעצמם לדבר אליי ומעל ראשי, בדבר פעולת מלחמה הנחוצה כביכול, באיראן הרחוקה.

שתקתי ושתקתי וחרקתי שן על העלבון הזה, על הזלזול באינטליגנציה הטבעית שלי, על ההפקרות שבה שניים אלה מרשים לעצמם לזהם את האוויר הציבורי, את ערימת השקרים שלהם, מכופפים את ראשי לתוך האסלה הזאת ששמה "האיום האיראני", ולראות בתדהמה כיצד השיח הזה צובר תאוצה, כיצד מהדורות החדשות נפתחות בידיעות בהולות, האם אנחנו מוכנים, כן, לא, אסון, כמה הרוגים, יש מקלטים, אין מקלטים. ואיפה דיוויד ברוזה, תשיגו לי את דיוויד ברוזה.

ייתכן שנינצל ברגע האחרון כמו בתופעת Y2K, כשהמחשבים לא קרסו והעולם לא עצר מלכת, וגם הברברת של נתניהו-ברק תסתבר כעוד ניסיון להרוויח זמן פוליטי של מנהיגות חסרת-מענה לנוכח המחאה החברתית. השאלה היא אם חדל-האישים נתניהו יספיק לשלוף את הסיגר הבוער מכיס חולצתו ברגע האחרון, או שפעולת המטוטלת הזאת של דיבור ועוד דיבור ועוד דיבור על הפצצה, ייצאו מהכוח אל הפועל.

שלשום יצאה לדרך הפגנה ראשונה נגד המלחמה. מול ביתו של שר הביטחון שבמגדל G. מזל שהאיש האטום הזה עוד בוחר לגור בסביבה עירונית (מחובר לציבור, יעני). לכו תנסו להפגין בקיסריה המנותקת מהעולם החיצון. סובבנו את הבניין פעמיים, צעקנו וקראנו והקשנו ונופפנו ושרקנו וצילמנו, ונחזור לשם היום. ומחר. ומחרתיים. עד שחומות הטמטום והרשע יפלו.

מעולם לא הגעתי להפגנה כה רותח מזעם, מעולם לא היה ברור לי מקומי כאזרח כמו למרגלות ביתו של שר הביטחון, האיש שאין מאחוריו גייסות משוכנעים ולא אזרחים בוחרים. הוא וראש ממשלתנו מזכירים לי יותר ויותר את אנשי היודנראט, אלה שהסתירו מיהודי הגטו את האמת, אלא שהפעם לא כצאן לטבח אנחנו מובלים, אלא כעגלים שוטים, אידיוטים שיכולים לקרוא ולשמוע ולדעת על האיוולת הזאת בכל רגע, אבל שקועים באפטיה משונה.

אזרחים, אנחנו בני ערובה! 7.8 מיליון ישראלים, לפי המניין של אפריל 2012, ובחודשים הקרובים נגיע למספר הקובע – שישה מיליון יהודים. כן, חברות וחברים. או טו טו יהיו בישראל שישה מיליון יהודים! לא אדם כראש ממשלתנו יחמיץ סמליות שכזאת. כבר אני רואה אותו נואם בפורום כזה ואחר, האו"ם, חבורת עשירים יהודים, ומספר שלא תהיה שואה שנייה, שלא ניתן את גרוננו, בלה, בלה, בלה.

כמה אפשר? כמה אפשר ליילד שוב את היטלר, בבונקר בלבנון ואחר כך בבונקר באיראן. מת לנו ערפאת, אחמיניג'אד הברברן מטהרן, ייעלם בבחירות בעוד מספר חודשים, אבל תסמכו על "מקבלי ההחלטות" שישריצו לנו "שונא ישראל" חדש. והעולם? העולם נבוך מאיתנו. מי רוצה להתקרב לחברה שכל הזמן מדברת על כך שרוצים להשמיד אותה? להשמיד, להשמיד. השפה הזאת. איזו חברה מדברת עצמה למוות במונחים כאלה? ככה גדלים סכיזופרנים, לא אנשים נורמליים שתורמים לעצמם ולזולתם.

צריך לעצור את השיגעון לפני שהקרנפים יתעוררו, ושעטת רגליהם תחריש הכול. לפני שסדר היום יעבור לידי אזרחים ששים אלי הרג-עצמם, אלופי מיל חמורי-סבר, ועיתונאים הלוחשים לסוסי-המלך, ומדרבנים קדימה, קדימה. על כן יש להפגין ולצעוק, להפגין ולצעוק! ועכשיו! זה מה שצריך לעשות. עוד ועוד. שהעולם ישמע. שיידעו שאנחנו לא רוצים. לא רוצים! שידעו שאנחנו שוב מובלים, והפעם בידי מנהיגינו.

אני לא רוצה לומר כלל את המילה "מלחמה". כשצעקנו אתמול "העם דורש 'לא למלחמה'", הבנתי שכל פעם שצועקים את המילה הזאת, אפילו נגדה, אנחנו בעצם מחזקים אותה, כמו בשקר, כמו בפרסום. ולכן צריך לצעוק למי שיכול לשמוע, "אנחנו בני ערובה, תצילו אותנו".

 

ההפגנה הערב, כמדי ערב, החל משעה 20:00, למרגלות המגדל בפינת אבן-גבירול ושדרות שאול המלך, תל-אביב. תהיו שם

קריאה אחרונה לזמנהוף

זהו, ביום א' הקרוב ייפתחו שערי הגיהינום, או שמא ייסגרו עלינו, כאשר תתחיל פעולת ההרס של מתחם קופת חולים זמנהוף שבשכונה שלנו. למעשה, הטרטורים והחפירות נשמעים כבר כמה שבועות, כשההרס נעשה בתוך הבניין המרוקן, ומעט מהמעט ניתן לראות מבעד לחלונותיו הקרועים. רבות נאמר ונכתב על המבנה ההיסטורי והחוויות של מי שנזדקקו לשירותיו. אפשר להמשיך ולתהות ולספר על תהליך הדעיכה והשינוי. די. נשרוד ונראה איך כל זה ייראה בסוף, אחרי הבנייה והשחזור.