ארכיון קטגוריה: take away

כמה הערות תרבות לסוף 2011

להחזיר אהבות ישנות. קובעי טעם מקומיים בשטח הקולנוע נוהגים להזכיר לנו יובל 50 ושנים עגולות אחרות כדי לחזור לסרטים מסוימים. בדרך כלל מדובר בסרטים גבוהי-מצח, פורצי דרך וכד'. לי חסרה דווקא החגיגה סביב סרטים פופולאריים וסוחפי המונים, מערבונים, סרטי מלחמה, קומדיות רומנטיות ומיוזיקלז. השנה מלאו 50 שנה לסרטים כמו "תותחי נברון", "ארוחת בוקר בטיפאני", ו"סיפור הפרברים", אולי אחד הסרטים החקוקים ביותר בזיכרונם של רבים. למה לא הביאו אותו להקרנה חגיגית על מסך גדול, בממדיו המקוריים? אנחנו חיים במציאות שיווקית של נישות ותתי-נישות, ויש מספיק אוהבי קולנוע ומיוזיקל שהיו שמחים לאירועים מסוג זה, במקום הפורמט הליליפוטי בטלוויזיה או עוד גרסה בימתית שסובבת בעולם וגובה מחירי כניסה מהגיהינום.

המארב של השנה. אחרי שבירת המשקפיים של מאיר שניצר בידי המנוח דודו טופז, ועוד התכתשות מהעבר שמי זוכר את סיבתה, בין יוסי פולק ומיכאל הנדלזלץ, חייבים להוריד את הכובע בפני הבמאי יוסי סידר שעשה מארב למבקר אורי קליין, סגר אותו בחדר, סירב לראיון שאלה&תשובה על סרטו החדש "הערת שוליים", ובא אתו חשבון על יחסו המתמשך (של קליין) לסרטיו (של סידר), ואגב כך על יחסי ביקורת-יוצרים. לקליין היתה המילה האחרונה, שכן הוא זה שהביא את הגרסה לגבי מה שהתרחש שם בארבע עיניים, בעיתון הארץ. להערכתי, קליין טעה כשלא הפסיק את המפגש, וטעותם הגדולה של אנשי גלריה, שהחליטו לפרסם את המפגש בכתבה ענקית, גם אם להנאת הקוראים. שוב הערכה, קליין צלצל לעורכיו מהשטח והם אמרו לו להישאר ולהתכתש, וחשבו שיש להם "קטע טוב" ביד. צירוף ביקורתו הלא-אוהדת של קליין לסרט בסופה של אותה כתבה היתה כמו-הוכחה לדברי סידר, וירייה נוספת ברגל, לקליין ולעיתון. סידר לקחת כאן הימור ענק, שכן אם סרטו לא היה זוכה לשבחים מקיר לקיר, למעט קירות הארץ, כל טיעוניו בכתבה היו מתקבלים כהתבכיינות. כמו שזה, הוא גם שבר את הכללים וגם יצא מנצח בקרב המתמשך הזה שבין מבקרים ויוצרים.

והחפצון נמשך. בעוד החרדים בירושלים מסלקים נשים לגמרי ממודעות פרסומת, בתל-אביב ממשיכים לשסע אותן לנתחים. הנה כרזת קולנוע של אחד מסרטי האיכות המוצגים ברשת סרטי לב. האם היו מראים גבר שפניו נחתכים ככה ומכוונים את המבט לפה שלו?

צילום: דוד שליט

הר השתלים. כמה שחקניות המתנשפות בחזה-מושתל כדי שיראו את ריגושיהן גם מהשורות האחרונות, נמצאות בלחץ בעקבות הברוך האחרון עם הסיליקון? אישית, ניתוחים פלסטיים שלא למטרות רפואיות צרות ומובהקות, דוחים אותי. ובלי שמות, ראיתי לאחרונה בטלוויזיה שחקנית ישראלית מוכרת שעשתה משהו לפה שלה. עד היום היא יכלה לחשוק שפתיים, לעקל אותן, לפשוק, לנשוך. היא היתה היא, ועם השנים נוספו הקמטים, ועדיין היא היתה היא. אחרי הניתוח לקח לי כמה שניות טובות כדי לזהות שזאת כבר "היא או לא היא". במילים אחרות, גם הניתוח לא הצליח לה, וגם הצופה עסוק בהעוויית הפה המשונה שלה. איפה הימים ששקיות העור מתחת לעיניה של סימון סיניורה הלא-צעירה היו חלק מאופייה וקסמה?

השם השלישי. התרגלנו לטרנד הזה של נשים עם שני שמות, שם הבעל ושמן המקורי מהבית, אותו חזרו ואימצו. יוצאות דופן מבורכות היו שחקניות תיאטרון וקולנוע, שבדרך כלל התחילו בקריירה שלהן לפני נישואיהן, וביססו את שמן ללא שם הבעל (גם אם זה שם האב, אבל זאת כבר סוגיה לדיון נפרד). ולפתע, במהלך מהופך, אפילו קומי, השחקניות הללו מאמצות את שם הבעל. יונה אליאן היתה ליונה אליאן קשת, וגילה אלמגור, הפכה סביב גיל 70 לגילה אלמגור אגמון. וכעת קבלו את הגבר החדש, השחקן יוסי פולק הוא מעתה יוסי פולק פסטרנק. לכולם יש בוודאי סיבות טובות, כבוד למשפחת המקור ולעדה. רק שעם שחקנים זה נשמע כמו עדכון לבדיחה ההיא על השחקנית שנישאה לשחקן ומיד ביקשה להתגרש "כי הוא חתם את השם שלו במסמכים מעל השם שלי". אז מעכשיו זה "הוא חתם בשם ארוך משלי".

דודיק סמדר בן 80

 

בטקס צנוע חגג השנה השחקן דודיק סמדר את יום הולדתו השמונים. דודיק – זוהה תמיד רק בשמו הפרטי, המאוית בחולם –  הנו מה שהאמריקאים מכנים unsung actor, מי שמעולם לא קשרו לו כתרים ולרוב גם החמיצו. דודיק שלח לי קלטת DVD שהוקרנה באירוע שערך, מעין The Making of Dodik Smadar, וצחקתי בכל לבי, שכן דודיק היה אירוני ומשועשע וטוב-לב בסרט הזה, שבו הישיר מבט למצלמה, ובעזרת שחקנים-חברים, סיפר וקרץ את תולדות חייו עלי-במות ומסכים.

דודיק גילם בעיקר תפקידי משנה, הלחם וחמאה של התיאטרון, שחקן שבלי נוכחותו שום כוכב לא יכול לתת את השטיקים שלו בקדמת הבמה. אם אני זוכר נכון, הכרנו כאשר העביר לי תפקיד מטופש, שהיה כבר צעיר ומיותר על ארבעים שנותיו אז, וכעבור שנה או שנתיים שבנו ונפגשנו למספר עונות בתיאטרון של אורנה פורת, ואף הופעתי בפרק בסדרת הטלוויזיה בכיכובו "עברית בסימן טוב", תפקיד שהעניק לו תהילה זמנית וכובלת.

עבודתו אז, שנות השבעים, בתיאטרון, הייתה סימפטומטית לקיום ההזוי של השחקן המקומי השורד. דודיק היה מנהל ההצגות שלנו, נהג הרכב שהסיע אותנו, וגם היה קופץ לתפקידים כששחקן זה ואחר נעדר. רק בישראל. הצד הבולט בדודיק הייתה הפיזיות שלו. הוא היה חסון, עוצמתי וסימפטי. מין קסם ישראלי-ילידי של אז, שגם העניק לו את התפקיד ההוא ב"סימן טוב", ניסיון פטרוני של הטלוויזיה החינוכית להכתיב לצופים עברית נכונה.

דודיק החזיק בנוכחותו ובמראהו הטוב גם שנים אחר כך, נכס שמעט מאוד שחקנים נהנים ממנו, אבל המראה והחוסן היו המעטפת, ואני לא בטוח שהיה חדיר לסכנה וגם לא לקח סיכונים, תכונות שעושות שחקנים גדולים. במידה מסוימת הוא היה קורבן של מראהו ושל תקופה, הישראליות הפלמ"חניקית, שעמדה לפנות את מקומה על במת ההיסטוריה.  

לו חי באמריקה, מן הסתם דודיק היה פועל במשבצת של שחקנים גברתנים שהחיים חרצו בהם סימנים, כמו קריס קריסטופרסון, בן ג'ונסון, ג'ימס קובורן, ג'ימס גאמון. אני תוהה מה היה קורה לו היה נופל לידיהם של במאים כמו רוברט אלטמן או סם פקינפה או דיוויד לינץ'. עם טיפול נכון וכמה מכות מעוררות, הם היו מזהים בו ובישראליות ההיא את הצד האפל. האם יכול היה דודיק הסימפטי להיות נבל ישראלי? ראוי היה שיהיה כזה. או לפחות גם כזה.

לא פלא שלאורך שנות ה-60 וה-70 שיחק קבוע בהפקות זרות שהגיעו הנה ונזקקו ל"ישראלים טיפוסיים", קרי בעלי מראה מערבי, אבל שזופים וחסונים כמו בארץ הגמלים והקיבוצים שתמיד דמיינו אותנו. דודיק השתתף בבריחה מכלא עכו ב"אקסודוס", ועשה תורנות מטבח בקיבוץ לצד סופיה לורן ב"יהודית", ועוד תפקידים בהפקות אמריקאיות סהרוריות שרצו פה אחרי 1967, רק כי נהיינו אימפריה והרווחנו הרבה שטח צילומים לסרטים סוג ב'. דודיק, והוא לא השחקן הישראלי היחיד, היה שם כדי לספק דבק למוצר הירוד.

בסיום הקלטת דודיק מציג תפקידים שלא זכה בהם בתיאטרון. לרגע, אתה לא יודע אם הוא מתבדח או רציני. הוא מצר על כך שלא זכה לשחק את ווילי לומן מ"מותו של סוכן" ולא את המלך ליר של שייקספיר ולא את סירנו דה ברז'רק, בעל החוטם המיטיב לכתוב ולאהוב. דודיק משרטט אותם בכמה שניות, מעט בקומיות, אבל לפתע מאריך בסירנו, ושב אליו פעם נוספת בציטוט, ולרגע אתה מבין את עומק צערו ושותף לעצב האובדן של השחקן שלא היה שם.

ואולי משהו לא מאוחר. ממבטו לצופה במצלמת הווידיאו בקלטת, הטיימינג המוקפד ונוכחותו הפיזית, שגם ניכרים בפרסומת ששודרה לא מזמן בטלוויזיה, ושבה דודיק א-לה-סימן-טוב נפגש עם מודי בראון מהבנק, אתה רואה שעדיין "יש לו את זה".

יומולדת שמח, דודיק

דודיק בשדה הקרב. מתוך הסרט "יהודית", 1966

בקרוב: גיור במחירי מבצע

יללה מתגרשים, אמרנו אשתי ואני זל"ז וירדנו לרבנות במיד-טאון מנהטן ק"ק ניו יורק. הרב התנצל שמאוחר, יום חמישי, אבל שנחזור אליו ונתגרש ביום שני. היינו המומים. אתה לא שולח אותנו לעשות שלום בית? לא, הרב חשב שאם אנחנו רוצים והחלטנו, זה ענייננו.  אבל אנחנו לא חזרנו באותו יום שני, וכמו שני אנשים בוגרים ושקולים משכנו את נישואינו עוד כמה שנים מכוערות רק כדי להתגרש כדת משה וישראל וכל הממסד המקומי.

את כל ההקדמה הזאת אני מקדיש לאומללים שניצבים היום מול תהליך הגיור בישראל. על פי ההיגיון של ק"ק ניו יורק, מי שרוצה להתגייר, צריך לחבק אותו (רצוי להוסיף צ'פחת אזהרה, שיבין לאיזה חבורה צפופה ודביקה הוא נכנס). אבל למה לקבל את הגר אם אפשר להעביר אותו מבחני אש כמו באיזה שבט פרימיטיבי, או לגרום לו לגבב שקרים שינעמו לאוזני המגיירים?

אבל יש מוצא, גרים יקרים. צבא הגנה לישראל. אם יש צה"ל, יופע מיד ויגייר, כך למדתי מההצבעה הבוקר בכנסת. ליברמן דחף, החרדים מתנגדים. איזה שעמום. לתומי חשבתי שהקוזק הזה נכנס לכנסת כדי להפוך עולמות למען הגיור של תומכיו. מזלו שיש צה"ל. ובמדינת ישראל, צה"ל עושה הכל, כולל גיור. מה שחוזר ומלמד שכל הגיור זה מסחרה אחת גדולה, ובינתיים רק צה"ל המקודש יכול להחציף פניו כנגד המאפיה המקומית. הדתיים למיניהם מסדרים גיורים בתקווה שתהיה במחנה שלהם, ולכו תדעו מה האינטרס של הצבא. אני הייתי נשאר גוי ומחכה שהגיור כמו כל שירות לציבור, ייפתח למפעילים נוספים.   

חדשות הגטו

 

אני מת על עיתון "ישראל היום" (לפעמים אני קורא לו "ישראל שלנו"). כל מה שמעריב וידיעות, שאני לא קורא, עושים, אני מאמין שהוא מחדד, או מרדד.  ממליץ עליו. כמו על זריקת חיסון. קוראים ומבינים שהכול הבל. הבל בכפולות. כפולה פותחת על כשל בחברה סלולארית. כפולה פותחת על ראש המוסד החדש. עלון הגטו. זה בוער, יהודים, זה בוער. מדינה סו-קולד דמוקרטית עוסקת בהרחבה בכשלי ארגון, באיוש ראשיו, וגם אם "זה משפיע על כולנו", זה כולה ארגון. וזה אחרי הכפולות שהיו על המפכ"ל, ולפניו הרמטכ"ל, וכל בכיר שפרש מארגונו עם בטן מלאה או ריקה. לא שווה יותר מחצי עמוד. אבל מכיוון שהם מקבלים את עמודי 2-3, 4-5, זה נהיה "חשוב".

עניין אחר:  השבוע הייתי בהופעה של להקת המחול הקיבוצית. היה מרשים, שאפו, או בשפה הישראלית, מצדיע להם. ובטח מצדיע כשההופעה נערכת בבית חיל האוויר, סליחה, בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה.  חשבתם על זה שהיכלות תרבות בישראל יושבים בתוך בתי חיל אוויר ובתי תותחן? רק המיליה הביטחוני משיג את הכספים להקים לעצמו בית, עם אולם מופעים, ואז התרבות שוכרת וזוחלת פנימה. לפני ההופעה היינו בפואיה, עם דגמים של מטוסים מעל מגשי העוגיות והקרקרים, והרקדנים, שהפתיעו אותנו באמצע הנשנוש, ריחפו במחול בין כל הפוסטרים של הטובים לטיס. חלקתי את מחשבותיי בעניין עם בתי שהתלוותה אלי, אבל אז נזכרתי שגם המתנ"ס בביכורי העתים בתל אביב, שבו היא למדה לרקוד, נקרא על שם הרמטכ"ל דוד אלעזר. אז או שהיא הבינה ללבי, או שזה כבר נראה לה טבעי.

ועוד משהו: השבוע מת שחקן הקולנוע לסלי נילסן, המוכר מסדרת הקומדיות "האקדח מת מצחוק" ואחריה "מת לצעוק". רק מעטים בתקשורת הישראלית התאפקו שלא לקשר בין "נילסן מת" ו"האקדח מת". יופי, נחמה.  מה שבאמת מצחיק, או עצוב, בסיפור הזה הוא שאף לא אחד מהסרטים הללו הכיל את המילה dead. הם נקראו במקור naked gun ו- scary movie, וכל השאר הוא התחכמות מילולית של המפיצים הישראלים שנגררה מסרט לסרט, כעשרים שנה. עכשיו נילסן איננו, אבל בגטו עיתונות הבידור מתים לצחוק, או לפחות להתחכם בחוסר טעם.

דויד הוא דוד החדש

בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מאייתים את שמי "דויד". שאלתי אתמול זבנית אחת, לגמרי מסקרנות, למה כתבה דויד בחשבונית. ככה זה נשמע לה, אמרה. תעתיק "דוד" ברור ומוסכם עליי ועל כל בני דורי. למדנו הרבה תנ"ך, שרנו בריקודי מעגל 'דוד מלך ישראל'. בזמנו אפילו שמו של השחקן הבריטי דיוויד ניבן, נכתבו אצלנו בכרזות הסרטים דוד. וכך תמצאו את "דוד קופרפילד", מאז התרגום של משה בן אליעזר, שנת תרפ"א, ועד תרגומו של יצחק לבנון בשנת 1980.

ולא שדוד וזהו. חבר שלי, שעשה שנים בארה"ב, נהג לקרוא לי דייב דה דוד (the dude), חבר אחר עקף את דוד עם דייביש, יש מחליטים שאני דודו, שלא לדבר על שאלת ההגייה, דוד במלרע או מילעל. אבל אחרי שעברתי את השנים הקשות, שבהן התבוננתי במבוכה באותיות שמי כשהן מופיעות בצירופים כמו דוד-שמש או דוד ודודה, פתאום בא הדור הקולי והקלולי הזה ומכתיר את דויד על פניי.

מאיפה זה צץ? דויד גרוסמן מהבסט-סלרים ודיוויד ברוזה מהשירים ועוד אחרים, הם הסבר אפשרי לערעור הבלעדיות של התעתיק המקראי. אבל מה שעשה את העבודה לדעתי, זה האינטרנט. פחות אנשים קוראים (בטח תנ"ך), ויותר כותבים מיילים, ומשם בעיקר אני למד על דויד החדש. יחד עם הכתיב המ100מם ומלא החידושים, כמעט כולם כותבים היום דויד. כמו שאמרה לי המוכרת "ככה זה נשמע".  

אני מסכים שיש, ותמיד היה, משהו אטום בתעתיק דוד, וייתכן שהי' מרווה את הצימאון לאותיות תנועה במלים עבריות. השאלה היא אם דויד יספק את המחדשים? ואולי בעתיד ידרשו דאביד? לפעמים אני חושק ביו"ד החדשה, המזמינה, ורוצה לנעוץ אותה בשמי, אבל מוותר, שומר אמונים לישן. כמו הקשיש בשירו של אריק איינשטיין, אני חושש שבשבילי היא אבודה.

טיפש עם כיפה רץ אחרי כדור

צילום: רויטרס

כמו רוב הגברים, אני אוהב כדורגל, ומתרומם בזעקה מהספה בסלון, כשמהלך המשחק לא מתנהל לשביעות רצוני. אבל בואו נודה, כדורגלנים ככלל הם לא חבורה שהיה מעניין לשבת איתם אחרי המשחק ולגלגל שיחה שמעבר לשפת-כדורגל, זו שמעוצבת מקלישאות, אותן הם יודעים לפלוט ולהישמע טוב. ולא שצריך את אמירתו של ישעיהו לייבוביץ כדי להעריך שחומר הקריאה הזמין ביותר לכדורגלנים הן כתובות הקעקע שחרוטות על זרועותיהם.
אתמול התווסף עוד כדורגלן שוטה לרשימה, איתי שכטר מהפועל תל אביב, שמיהר לחבוש כיפה אדומה על ראשו ובירך את בוראו לעיני קהל האלפים בזלצבורג, אוסטריה. השופט הוציא לו צהוב, ובצדק.  שופטים למדו להשלים עם טקסי ריצה לעבר האוהדים המנופפים בדגלי הלאום, השתטחויות וערימות, השתחוויות לכיוון מכה, ובעיקר הצטלבויות, מרגע הכניסה למגרש ועד היציאה ממנו. אבל אין סובלנות למשל להורדת חולצות לאחר כיבוש שער, ובוודאי לא לשימוש בעזרים חיצוניים כמו זה ששלף שכטר, בטח לא באירופה שמקבלת חררה מלבוש דתי לא-נוצרי.
חשוב להוסיף שכדורגלנים הם קבוצת בעלי עיסוק שאנו מקבלים באקסטרים קלוז-אפ, כיסוחים ויריקות ותפילות והכל, תודות לטלוויזיה כמובן. השופטים אולי דואגים להתנהגותם הספורטיבית, והספונסרים לכתובות שעל גבם, אבל מי יגן עלינו הצופים מהררי חוסר הטעם והטיפשות הניגרים מהמסך.  שכטר, כך פורסם בעיתון, קיבל את הכיפה מאוהד דתי, הניח אותה בכיסו ושלף אותה לטקס התפילה. השופט הגיב כמו שהגיב, מישהו כתב בתגובה "אנטישמים", וחכו חכו לקבלת הפנים לאוסטרים במפגש הגומלין אצלנו.
ואני אומר,  מי שעולה לשידור לפני קהל של מאות אלפים, צריך להעביר אותו בדיקה, כמו בשדות תעופה. לשאול אותו: התלבשת לבד? יש עליך משהו שיבזה-ישפיל-יפגע בצופים? אולי מישהו העביר לך משהו לפני המשחק?  חזיז, מזוזה, טקסט אלטרנטיבי להמנון הלאומי?  יש אנשים שצריך לדבר אליהם שטויות רק כדי לשמוע ולהעריך  את השטויות שלהם.
נכון ששני אתלטים אמריקאים מנצחים הרימו אגרופים בתנועת הכוח השחור באולימפיאדת מקסיקו 1968, שילמו מחיר כבד, ועשו היסטוריה. אבל איכשהו הגול והתפילה של שכטר הם לא מאותה ליגה. וספק גדול אם הוא יוציא את הכיפה האדומה בפעם הבאה ויסתכן בכרטיס אדום.

תמונת החג

קיבלתי את זה במרכז הקניות ליד הבית שלי. בטוח שיש עוד כאלה. אין אירוניה, אין חמלה, ההתבהמות בהתגלמותה. פעם חיפשנו את הדימוי העכשווי לחיי העבדות. הפלשתינאים, העובדים הזרים, סחר בנשים. הכל נגמר. פני הדור כפני כלב בן כלב. ויותר גרוע. 300 שקל שמתי על חרא שאני לא צריך. אני מגיע לקופה ואומרים לי שהמצות בשקל נגמרו. 

 

קולנוע שלום בפתח-תקווה, יום החורבן

אפרופו התרגיל הצפוי המדמה התקפת טילים על ישראל, צפו בתרגיל שהיה בדצמבר 96': קולנוע שלום בפתח תקוה נהרס כאילו בפגיעת טיל, ואנשי הג"א תרגלו חילוץ נפגעים. מראה עגום לכל מי שאי פעם נבלעו בפתחו של בית קולנוע, בוודאי לפתח תקוואים. הפצצת קולנוע שלום בידי כוחותינו הייתה במסגרת הפקת לקחים ממלחמת המפרץ הראשונה. מעניין מה וכמה יהרסו כדי ליישם לקחי לבנון 2 ועופרת 1.

                                                                          

צלם: מיכאל קרמר, ידיעות אחרונות

קערת פירות, 2009

 

 

צילום: דוד שליט

עצמים זרים שצונחים מתוך ספרים

 

לפני מספר ימים ישבתי בספרייה הציבורית ועיינתי בספר לצורך עבודה, כשלפתע נשרה מבין דפיו פיסת נייר. היא נראתה קבורה בין הדפים לא מעט שנים. היו משורבטות עליה כל מיני מחשבות שהתייחסו לכתוב, אחת מהן נראתה לי מעניינת, ועשיתי בה שימוש לענייני. כשאני חושב על כך, הדברים היחידים שנושרים כיום מתוך הספרים שעוברים תחת ידיי אלה דפי היחצ"נים המאיצים בי לקרוא ולראיין את הסופר. לפעמים אני דוחף באחד הספרים הללו קטע שפורסם במוסף הספרותי, אולי אקרא בו פעם, כשאגיע לקרוא בספר.
אני חושב שבזה מסתכם אצלי האחסון התוך-ספרי. מאחרים שכתבו על העניין הזה אני מסיק כי מה שאנחנו דוחפים, טומנים ומשמרים, בין דפים, הוא תלוי תרבות ותלוי חברה. אחותי הגדולה וחברותיה היו מניחות פרחים לייבוש, זה היה פעם בגדר ספורט לאומי. בעיניי אז הפרחים דמו יותר ליתושים שנלכדו בין הדפים, וגם אלה אגב זכורים לי, עם מיץ גופם שנמרח על הנייר.  באותן שנים גם נהגו להניח בין דפי הספרים "זהבים", עטיפות של שוקולדים וסוכריות, שקודם יושרו והוחלקו בעזרת קצה הציפורן. זאת הייתה תקופה של ישראל צנועה ולא במקרה קראנו להם זהבים. פעולת ההחלקה הייתה מעין מדיטציה, סוג של טיפוח עושר. המבוגרים בעולם האמיתי נהגו אז להחביא בספרים שטרות כסף. אני זוכר שחזרנו יום אחד הביתה וגילינו שפרצו אלינו. הפורצים סרקו את הדירה, רוקנו את כל תכולתה על המיטות והרצפה, אבל לא גילו את שלוש השטרות בני מאה דולר כל אחד, מתנה מדוד אירווינג מאמריקה, שאבי הסתיר בין דפי הקונקורדנציה לתנ"ך, ספר שהונח אז גבוה ממידותיי ורחוק מתחומי התעניינותי. 
כנראה שספרים היו פעם באמת חברים אם סמכנו עליהם וטמנו בהם דברים חשובים ויקרים לנו. היום אנחנו מודעים לשלמות הספר, אי-השחתתו, והדבר היחיד שאנו תוחבים לתוכו דרך קבע הוא סימנייה. פעם הסימנייה הייתה חלק מהספר, עשויה בד, סוג של שרוך שהשתלשל לצד התפר, היום אלה סימניות נייר נוקשות הנושאות מידע פרסומי של רשת הספרים בה רכשנו את המוצר. מעטים מאתנו עושים שימוש בסימניות חסרות ההשראה הללו.
הסימניות הטובות הן המאולתרות. מכתב שקיבלנו, הזמנה לאירוע שעלול לפרוח מזיכרוננו, ציור של אחד הילדים. סימנייה מהסוג הטוב ראיתי אצל השחקנית דיאן קיטון בתקופת היכרות קצרה איתה. היא טמנה גלויה בין דפי התסריט שעבדה עליו ובסקרנותי הצצתי וראיתי את דיוקנו של חברה דאז וורן ביאטי, בסצינה מאחד מסרטיו הראשונים, "לילית". ביאטי היה שם צעיר ויפה עד כאב ובלתי מושג, לא לאהובתו בהווה ולא לצופה מציצן כמוני. מסוג הסימניות שפועלות נגד הכתוב, מסיחות ומסיטות מן הקריאה, אבל האין זו גם דרך הקריאה הנכונה?
מאחר שארזתי ושבתי ופרקתי לאחרונה את הספרייה שלי, אני בסיכוי נמוך לגלות זכר מן העבר הרחוק צונח לפתע מבין הדפים. והעובדה שניצלתי את הכתוב באותה פיסת נייר שגיליתי בספרייה הציבורית, קצת מציקה לי. כמו סוג של גניבה. אם הייתה חלק מהספר, היה זה ציטוט. דף לצדו, ציתות.