על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנג'לינה ג'ולי?

איפה מניחים את השדיים של אנג'לינה? שאלה גסה. אבל היא העסיקה עורכים באתרי התקשורת בישראל, כשהגיע אתמול המידע שהשחקנית ובימאית הקולנוע אנג'לינה ג'ולי, עברה ניתוח כריתה כפול בשדיה. במקור, המידע הופיע בעמוד הדעות הנחשב של העיתון ניו יורק טיימס, תחת הכותרת My Medical Choice, במילותיה של ג'ולי, שסיפרה כי היא נושאת גן שיש בו סיכון עצום להתפתחות סרטן השד וסרטן השחלות, סוג הגידול שהרג את אמה, ולכן בחרה בניתוח המונע.
אבל זה לא מספיק לעורכים ולקוראים בישראל. ענייני מדי, מאופק מדי. ובלי אף תמונה של ג'ולי בגופה הבריא והמפונטז, שלא לדבר על בן-זוגה בראד פיט. באתר הארץ, שאפילו יש לו זכויות על הטיימס בישראל, עשו מזה כתבת גלריה, בנרג'י שלחו את ג'ולי למדור הקולנוע, בוויינט שמו את הסיפור בעמודי הרכילות, ובוואלה הפנו אותו למדור סלבס. הארץ התעשת וצירף כמה לינקים לכתבות בריאות, אבל כל היתר התעלמו מכך שמדובר במידע רפואי, בשירות לציבור.
ג'ולי חשפה עצמה כדי לעודד נשים נוספות לשקול את האופציה היקרה בינתיים – 3000 דולר – של הבדיקה. בעיתון אמריקאי מתחרה, הוושינגטון פוסט, ציטטו את הקולגות מהטיימס, והביאו דעות מומחים לגבי הצעתה של ג'ולי לניתוח. גם ב-CNN התייחסו למחלה, כלומר לאישו ולא רק לאישה. נפתח דיון, בעד ונגד.
אצלנו ערב שבועות, אתם יודעים. התקשורת האינטרנטית בישראל לא מחזיקה רופא-כונן שיוסיף משהו מקצועי בגוף הידיעה. הכול פה ברמה של צילומים זוהרים, וברכות החלמה של מעריצים. השורה התחתונה של וואלה אומרת הכול: "וואלה! סלבס מאחלת לאנג'לינה אריכות ימים. אחרת איך תוכל להמשיך לקנא בשפתיים המושלמות שלה?"
http://www.nytimes.com/2013/05/14/opinion/my-medical-choice.html?_r=0
http://edition.cnn.com/2013/05/14/opinion/caplan-angelina-jolie-mastectomy/index.html?hpt=hp_c2
http://www.washingtonpost.com/blogs/wonkblog/wp/2013/05/14/most-women-probably-shouldnt-get-the-cancer-screening-angelina-jolie-did/?hpid=z4
http://celebs.walla.co.il/?w=/3600/2642160
http://www.calcalist.co.il/markets/articles/0,7340,L-3602512,00.html?dcRef=ynet
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4379963,00.html
http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/469/969.html?hp=47&cat=308

הר השקלים האשכנזיים

הדרישה להטביע מזרחיים על שטרות הכסף, מעוררת זעם וגיחוך, משתי סיבות. האחת, שאפליית המזרחיים היא עדיין עניין שריר וקיים ומפגע בחברה הישראלית, גם אם הפעם מדובר רק בהשתקפות שלו על שטרות כסף. והסיבה השנייה היא שמי שהצביע על כך כעת הוא אוף אול פיפל, דווקא העבריין אריה דרעי, איש ציבור שעשה קופה נאה מעבירות ממון. מין אירוניה שכזאת.
העניין הזה עם שטרות הכסף "האשכנזים", בהחלט מצביע על מצב מעוות. למעשה, כבר נערת התפוזים על שטר החצי לירה נראתה אשכנזית נחלאית שכזאת, וגם האיור של בית הכנסת העתיק בברעם על שטר קודם לו, התעלם מהיישוב הערבי המגורש בירעם, שניצב שם. כלומר, שטרות כסף נושאים חטא קדמון. אפשר להניח שאנשים בדרום העמוק בארה"ב מגיבים במורת רוח לנוכח שטר חמישים הדולר שעליו מוטבעים פניו של הגנרל גרנט, מפקד צבאות הצפון.
אבל איכשהו, בארצות שפויות, הדברים נסוגים לעבר הרחוק, להיסטוריה. השטרות האמריקאים ופני המצוירים עליהם, כמו ארבעת הראשים החקוקים על הר רושמור, הם שם ויישארו שם. אצלנו, כל עשר עשרים שנה חגיגה מחדש. הרי יכולנו לקבע מזמן את בן-גוריון, הרצל והרמב"ם, על חמישים, מאה ומאתיים שקל, ולשכוח מהכסף ומהסיפור כולו, לפחות למאה שנה. אבל לא. רבין נרצח? אודרוב, שטר כסף (כאילו לא הספיקו עשרות בתי-ספר, כיכרות ומכוני מחקר על שמו). איינשטיין היה גאון "משלנו"? כפרה, תביאו לו שטר.
ובסיבוב הנוכחי, נראה כאילו בבנק ישראל החליטו על השטרות בהתייעצות עם מערכת גלריה, האליטה התרבותית הלבנה של "הארץ". לאה גולדברג, המשוררת רחל. פשוט התחרפנו. כשהוחלט על כך לפני כשנה, התגובות, ברוח המחאה החברתית, היו בעיקר על האירוניה – משוררים תפרנים על שטרות כסף. העניין המזרחי נדחק הצידה.
עכשיו, בזכות מנהיג המפלגה שתרמה לא-מעט לקיבוע אוכלוסיות מזרחיות בעוני ובבורות, הנושא שב ועולה. תודה לכבוד הרב על התזכורת. ושלא יעזוב, אולי נזדקק לעדות שלו בהמשך החקירה.

אלביס פרסלי, היא בטוחה, זה הבן שלה

הקטע להלן לקוח ממדור "מסך ומסכה" של מעריב, מרץ 1960. חתום עליו כתב הבידור של העיתון, יוסף (טומי) לפיד. העתקתי אותו, מילה במילה:

בקולנוע "פאר" ברמלה הוצג סרטו של אלביס פרסלי: "המלך קראול". ברגע שפרסלי הופיע על הבד, קפצה ממקומה אישה ולחשה מוכת-הלם: "זה הבן שלי! זה מרדכי, הבן שלי!" היא לא יכלה להחזיק מעמד – בבכי עצור עזבה את האולם.
"אינני טועה, לב של אם אינו טועה", אומרת האישה, גברת בלה זילברשטיין, הגרה עם בעלה, בתה ובנה בדירה צנועה, סמוך לכביש המוביל מצריפין לרמלה. "18 שנה אני מחפשת את מרדכי שלי וזו הפעם הראשונה שחשתי בביטחון: אלביס פרסלי הוא בני. אלביס פרסלי הוא מרדכי בלכש!"
הגברת זילברשטיין – אז היה שמה בלכש – נלקחה בשנת 1942 מלודז' למחנה הריכוז בסקרז'יסקו-קמיני. "בכניסה למחנה", היא מספרת, "לקחו ממני הגרמנים את בני מרדכי, הוא היה אז בן 4 או 5, ושוב לא ראיתי אותו".
אחרי המלחמה היא התגוררה באוסטריה, התחתנה שנית, ילדה שני ילדים ועלתה ארצה. בעלה הוא מחלק-קרח בצריפין. הגב' זילברשטיין מבקשת לברר אם אמנם שמו של פרסלי הוא פרסלי ואם באמת נולד באמריקה. היא בטוחה בכך ששמו מרדכי בלכש ושהוא נולד בלודז'. קיבלנו ממנה תמונה מלפני 12 שנה, בה היא נראית כפי שמרדכי הכיר אותה.
לפי הביוגראפיה הרשמית שלו נולד אלביס אהרון פרסלי ב-8 בינואר 1935 בעיירה טופלו שבמדינת מיסיסיפי. הוריו: גלדיס וורנון פרסלי, המתגוררים בעיר ממפיס, במדינת טנסי.
אין כאן כל רמז לכך, שפרסלי היה כביכול נער יהודי, פליט מחנות הריכוז וכו'. אבל על-מנת להשקיט רוחה של אם, שיגרנו מכתב אל מועצת העיר טופלו וביקשנו שיבדקו אם רשום בספר הלידות אחד אלביס אהרון פרסלי.

עד כאן לשון הידיעה. מדובר בתופעה של התקופה כאשר אנשים זיהו בהמון מישהו הדומה לילד שאיבדו בשואה. גם במשפחתי היה דוד רחוק שחיפש וחיפש, ונדמה היה לו שזיהה את בתו בתמונה קבוצתית של מעפילים על סיפון אניה בדרך לארץ-ישראל. הוא פרסם הגדלה של התצלום באחד העיתונים עם בקשת עזרה מ"כל היודע דבר". הגדלת המקור המיניאטורי הציגה פנים מעוותות, ספק אם ניתן היה לאתר מישהו על-פיהם, אבל לאב השבור היו כמה שבועות או חודשים של תקווה.

זמן קצר אחרי פרסום הידיעה של לפיד, נתפס אדולף אייכמן והובא למשפט בישראל. כולנו יודעים מה זה עשה לדיון בשואה ולמחקר ולשיח הישראלי, שהתפתחו לאורך השנים. רק קולותיהם של ההורים המחפשים הלכו ודעכו.

השיבה לקולנוע תמר

עצרתי מול קולנוע תמר. זה קורה כל פעם שאני נוסע לחיפה, ואיכשהו עובר בסביבה, מרחק הליכה מהבית בו גדלתי. כלומר, זה לא קורה הרבה. אבל הנה אני פה, מכוון מצלמה אל בית הקולנוע, מנסה להשיג פריים נקי, ללא הגדר שכולאת את הבניין. את הגדר הקימו מתישהו אחרי השריפה. לבתי קולנוע היתה פעם תכונה כזאת, לעלות בלהבות. לקולנוע תמר זה קרה ביום שבת אחד, אפריל 1969. ההצגה באידיש של דג'יגאן שתוכננה לאותו ערב, כבר לא התקיימה. התקרה – בעיתון כתבו שהיתה עשויה סיבית ואסבסט – קרסה פנימה. כתבו שהבמה, הכיסאות, שום דבר מכל אלה, לא נפגע בדליקה, אבל הקולנוע נסגר. לתמיד. כל זה שלושה חודשים לפני שימלאו לו עשר שנים. מבנה ענק, מצויד בכל השכלולים, גם את זה כתבו בעיתונים. מה שלא כתבו זה שקולנוע תמר היה זר לשכונה. כמו בריכת השחייה לידו ומגרש הכדורסל של הפועל חיפה מעליו. מי בונה בית קולנוע ברחוב שכולו עלייה תלולה? אנשים רוצים ללכת לקולנוע, לא לטפס אליו.  

השכלולים של תמר עשו אותו בית לסרטים הגדולים. "אקסודוס", "דוקטור ז'יוואגו", "סיפור הפרברים", "צלילי המוסיקה", "12 הנועזים". סרטים שהחזיקו שבועות וחודשים ומשכו לשכונה גם אנשים מהקריות. במודעות כתבו ש"הסרט לא יוצג בחיפה והסביבה במשך שנה", וכולם מיהרו לתמר.  ברוב הזמן הציגו שם סרטים שלא עניינו קהל. קולנוע תמר התנפח עם כל סרט ענק וחזר ונשכח כשהוצג שם סתם סרט.

לפני כמה שנים אספתי חומרים לספר על התקופה ההיא, ופגשתי את אביעזר ברלצקי, הבעלים של קולנוע פאר. הוא סיפר לי איך ניסה בזמנו לשכנע את טננבוים, הבעלים של תמר, שיבנה לידו, במרכז בתי הקולנוע ברחוב הנביאים. אבל טננבוים התעקש על  העלייה ההיא בקצה של הדר הכרמל. אחר כך ברלצקי השכיר את פאר לגרידינגר מקולנוע ארמון, וטננבוים עשה הסכם עם דוידון מקולנוע מאי, וככה החזיקה חבורת הגברים ההיא, בשני גושי בתי-קולנוע, ונלחמה אלו באלו על הקהל של חיפה.

אבל כל זה מת ונשכח. השנים שעברו עשו רע לכל הדר הכרמל, ובדרך דוממו גם את מגרש הפועל והבריכה וקולנוע תמר. רק כוחות הטבע המשיכו לעבוד. האדמה מסביב ומעל לחצה על הקירות של תמר, וגשמים של חורף ועוד חורף זלגו לתוכו, מעל ומתחת ובין הסדקים בבטון. רצפת היציע ורצפת האולם קרסו אל תוך קומת הלובי וקרקעית הקולנוע. עוד זמן עבר, ושיחים ועצים התרוממו מתוך ההריסות והאדמה ושלחו ענפים שהקיפו ועטפו את חלל הקולנוע.

את כל אלה אפשר לנחש גם ממבט-על מההר, אל צמרות העצים שמציצות מהתקרה הפעורה. אבל כשעצרתי הפעם גיליתי את הפירצה, חתך בגדר המקיפה את בית הקולנוע. התפתיתי לחשוב שזה לכבודי ולמעני. גחנתי פנימה. טיפסתי מעל גבעת העפר שחסמה את הכניסה ונחתתי בתוך סבך צמחייה. התרגשתי כמו בכל פעם שאני חודר לאחד מבתי הקולנוע הישנים. העבר של תמר לא ניתן לזיהוי, אבל ידעתי שאני דורך על חורבות האולם, על קירות ועמודים שקרסו והתפוררו בתוכו. המשכתי והתקדמתי. הדפתי ענפים ושיחים. ואז ראיתי את הקיר. הקיר האחורי של הקולנוע. כלומר הצד הפנימי של הקיר האחורי. או מה שנשאר ממנו והתנשא כעת מולי. גרמי מדרגות תלויים על קיר. גרמי מדרגות שהוליכו לאולם וליציע שאינם עוד. שרידי מקדש עתיק שנגלה במעבה יער.

ואז ראיתי גם אותם. שלושה צעירים שרועים בתחתית המדרגות. שקי שינה על רצפת האבן, מוקפים ברפש ובסימני הזמן. שלושה פולשים. המצלמה שלי כבר תקתקה, אבל הייתי חייב גם הסבר. אמרתי להם שאני מתעד בתי קולנוע וגם השמעתי קריאות התפעלות מהמקום, כמו תייר בספארי. האמת שהייתי לחוץ מהשלושה. הם היו מזמן אחר, עם צרכים אחרים. ילדים להורים שלא יודעים לגדל ילדים. ככה הם הציגו את עצמם. עזבו את הבית. נעלמו. אין להם עניין בצבא. אין להם טלפון סלולארי, לא מחשב, גם לא עניין בבתי קולנוע. לא ידעו בכלל שזה בית קולנוע. מבחינתם זאת היתה חורבה שאפשר להסתתר בה. הצעירה ביניהם שאלה אותי למה הכתובת על הקיר מכוונת ליציאה למעלה. אמרתי לה שזה יציע, לא יציאה. היא לא הבינה מה פירוש המילה. אולי היתה דיסלקטית. אמרתי לה שפעם היו יציעים בבתי הקולנוע, ושרטטתי בידי מבנה משופע ושורות יציע היורדות מעל אולם. שלושתם הקשיבו בנימוס. אולי גם הם חששו. כשאנשים נתקלים זה בזה בלב היער, לעולם אין לדעת. זה היה היער של ילדותי, וכעת שוכנים בו זרים המדברים בשפה מתגוננת ותוקפת משלהם. המשכתי לצלם עוד ועוד.

רק כשיצאתי משם הבנתי שהייתי צריך להתעניין בשלושת הצעירים האלה יותר מאשר בחורבות הקולנוע. כמה אירוני, חשבתי. הם ברחו מהוריהם ומצאו מסתור בבית הקולנוע, בדיוק כמוני בילדותי. אבל היה מאוחר לזה. המשכתי כמו תמיד, לרחוב בו גדלתי. רוב החנויות היו נעולות, לא שזה חדש לי, וכמוהם גם הבית בו נולדתי. למרבה ההפתעה חלון המטבח בדירת הקרקע שלנו היה פתוח, ויכולתי להתרומם מהרחוב ולהציץ פנימה אל העזובה. חלל המטבח הקטן שבו כלאה אמי את זעמה. קראתי 'הלו' ועוד 'הלו'. אדם מבוגר שמבקש להיכנס לראות את הבית שבו גדל, ומקווה שאיש לא יענה לו, ושיוכל ללכת משם, להסתלק מביתו שחרב.

 

 

 

פרס ישראל למר המוות

אין סיכוי שרון נחמן יסרב לקבל את פרס ישראל. האיש איננו. אין מצב שחודש אחרי מותו מסרטן, הוא יקרא את המגיבים, שופכים לעג וקלס ועלבונות בשולי ההודעה מהבוקר, על ההחלטה להעניק לו פרס ישראל על תרומתו לחברה. אם היה חי, אולי היה עושה נחמן כמעשה שמואל שניצר וישעיהו לייבוביץ למראה התגובות וההתנגדויות שהוגשו לבג"ץ, ואומר "מוותר אני". אולי היה עושה כמעשה הרב קוק שסירב מחמת הצניעות, ובן-גוריון שסירב כי לא מקבלים פרס על מילוי חובתך הציבורית. נחמן לא היה אף אחד מהאישים האלה, וייתכן שהיה לוקח את הפרס, כמו שנלחם להקים את אריאל ונלחם לבנות בה קאנטרי קלאב והיכל תרבות וכעת אוניברסיטה. הכול כדי שהעיר שבלב הכיבוש, תהיה ככל עיר, נורמאלית, קונצנזוס ישראלי, ולמה לא פרס שהוא ה-קונצנזוס הישראלי?
מה שהכי בטוח, נחמן החי לא היה מקבל שום פרס ישראל. בחייו הבריאים הוא היה לא יותר מראש עיר. נמרץ, פעלתן, יוזם, אבל כולה ראש עיר. לשבחו, הוא לחם לחילון ההתנחלויות והתנגד לטירוף שבקצוות. זה הכול. ברגע של פיכחון אף צפה נחמן בראיון ל"הארץ", כי רוב תושבי אריאל עירו, יסכימו להתפנות בהסכם פינוי-פיצוי. ככה שגם הוא ידע שהכול פוליטיקה והכול קומבינה, שאולי תצליח ואולי לא. בינתיים זה מצליח. ועל זכרו של נחמן המת, מלבישים כעת פרס ישראל. ומכשירים את התקדים בהליך מזורז, כמו שנהוג בשטחים. סמוך למותו הציעו אותו לפרס, זאת למרות שמצבו ידוע מזה זמן, ויכלו להציע מבעוד מועד וגם לגרום לו נחת בכך שיבשרו לו, וגם ללכת להילחם עליו בבג"ץ נגד המתנגדים.
הראש הקונספירטיבי שלי אומר שהימין ראה כיצד מתים מסרטן בזה אחר זה, ענת גוב וזהרירה חריפאי ואמנון ליפקין-שחק, שלוש מאושיות ישראל של פעם, אנשים תורמים בתחומם, תרבות-חברה-ביטחון, הגינות ושפיות אולד-פשנד, וכן, אנשי שמאל. ואיזה ליווי ותהודה הם קיבלו בתקשורת ובציבוריות הישראלית. הימין, שהיה עסוק אז במערכת הבחירות, לא ממש התפנה למותו של נחמן, וכעת ביום העצמאות הקרוב, תכבד האומה את האיש, סמל ההתיישבות, העם הקם בארצו וגו'.
פרס ישראל זה לא פסטיבל ערד, אי-אפשר לסגור לכמה שנים ולעשות בדק בית. זה אפילו לא ליגת-העל שתסגור אותה לכמה מחזורים כדי לנקז רעלים. הממסד, זקני העם, שועי ועשירי הארץ, אלה חייבים לחלוק כבוד. ואז התחילו עם מפעלי החיים (כמו יצחק שמיר, על תרומה לחברה). והתחילו לחלק פרסים לארגונים (באמת, מדוע לא לתת פרס גם לצה"ל ששומר על החברה? או יותר טוב, פרס ישראל ליום שבת, שכידוע יותר מששמרו ישראל על השבת, שמרה השבת על ישראל), וכעת, ניתן גם פרס למתים שאנחנו חפצים ביקרם, כי מי ילך על זה לבג"ץ? ולמה לבזות את המת אם אפשר לבזות את הפרס? והסוף יהיה, פרס של בעלי-עניין ושל חוסר-עניין לציבור.

גמרתי להתלבט. ארץ חדשה

האמת, היה כיף להתלבט. לטרוק טלפונים למנהיגים-מוקלטים, לסוקרים, חבורות של סוחרי סוסים, מתים להכניס את כולם לקופסה, למיטה הפוליטית שלהם. One-night stand, זה כל מה שהם רוצים מאתנו. ולמחרת הבחירות הם ידהרו עם הקול שלנו לשוק הסחר-מכר בעתידנו.

ולמה "ארץ חדשה"? כי הם ההמשך הכי טבעי למחאה של הקיץ ההוא. אני אגב, מעדיף זעם על מחאה. "מחאה" נשמע לי צירוף במשחק אותיות, בין "חמאה" ו"מחמאה". זעם זה מה שחשתי בקיץ ההוא, וזעם זה מה שחשתי לקראת בחירות 2009, אחרי המלחמה המכוערת ההיא בעזה. הצבעתי אז חד"ש. היום זו "ארץ חדשה". אני יודע שהכעס הוא יועץ רע, אבל הוא היועץ הכי אמין עלי כרגע.

את ההתלבטות העברתי בעיקר ברשת. זימנתי אליי חוגי-בית וירטואליים, הרצתי קטעי יוטיוב שוב ושוב, קראתי מצעים, פרופילים, אפילו טוקבקים. מצאתי שיניב מדבר, לא מברבר, עונה ישירות ולא דיפלומטית, ומשנתו סדורה. אחרי שעות למידה ארוכות, הרגשתי כמו סטיבן הוקינג. קשור לכיסאי, אבל מבין את הכאוס של ארץ הבחירה המטוללת שלנו.

אלדד יניב ו"ארץ חדשה" הם נשאי-הזעם שלי בבחירות האלו. אבל מה שיפה אצל המתלבטים, הקולות הנודדים, ה-undecided, זה שאנחנו לא בכיס של אף אחד. אלדד ו"ארץ" יאכזבו? אחפש רשימה אחרת. כמו הטייקונים שתומכים בכסף תמורת טובות הנאה, ככה הזועמים תומכים בקולם תמורת ארץ חדשה באמת, או מה שקרוב לזה. אנחנו זועמים, לא תלושים מהמציאות.

מצאתי את עצמי לצד יניב ולצד רני בלייר, מספר 3 ברשימה, בהפגנות הקיץ האחרון נגד מבצע הוודו האיראני. סבבנו את ביתו של ברק, ולא ממש אהבתי את הקרבה. יניב לא נחמד, אבל זה באמת לא העניין. קראתי כתבה אחת בה הדביקו לו את סינדרום הזונה שהפכה לנזירה. אני דווקא חושב עליו במושגים של אלוף שפשט מדיו והפך לשלום-עכשווניק. את זה כמובן אוהבים בשמאל, את הביטחוניסטים שיורים וכעת בוכים. מעניין שאלו תמיד ממצים את הקריירה הצבאית לפני שהם רואים את האור.

יניב לזכותו, חשף את החוטים ואת אחורי הקלעים של השחיתות בשלב שהוא עוד יכול היה לרדות שם הרבה דבש. אני מאמין לדבריו על המהפך שעבר. הוא נראה לי כמי שעשה עסקת טיעון עם מצפונו. כלומר, הוא יסלח לעצמו רק אם יעשה תיקון לטובת הכלל. יורים ובוכים היו לנו ועוד יהיו. אנשים כמוהו, שחזרו מעומק השחיתות כדי להילחם בה, יש מעטים. יש לקוות להגינותו ולהצלחתו.

בלו אפ אנד אאוט

KONICA MINOLTA DIGITAL CAMERA

א' חברתי הטובה, צלצלה ואמרה שיש לה פוסטר של "בלו-אפ". הבן שלה עובר דירה ונמאס לו מהפוסטר הזה שתלוי לו בחדר מגיל 17. הוא כבר אחרי 30. אולי אחד הילדים שלי רוצה את הפוסטר. צבע אדום, רואים את דיוויד המינגס מצלם מישהי. זוכר? בטח זוכר. "יצרים של אנטוניוני", ככה כתבו אז במודעות. אולי נגה תרצה. בת 17, לומדת במגמת קולנוע, אולי תתלה בחדר.

א' היתה כבר בדרך לעבודה, הפוסטר במושב לידה. חיכיתי לה למטה. היא עצרה לידי תוך דקות. חילצה את הפוסטר מהרכב וסובבה אותו לעברי, כמו ילד שמוסרים לאימוץ. פניי נפלו. התמונה של גיבור הסרט גוהר מעל אישה, תמונה שנעקרה ממהלך הזמן, שוטינג, צילום, הריגה. יכולתי לראות את הזריזות שבה מישהו רצה לשוב ולמכור לנו אז את רגע הסרט, הרגע בו חשבנו שמה שאנחנו רואים, כמו גיבור הסרט, הוא הדבר עצמו, חזות הכול, הצופים הנכונים בסרט הנכון. לא רציתי להעכיר את רוחה של א'. גלגלנו קצת בחשיבות הסרט לחיינו אז, הודינו שלא ממש הבנו אותו בנעורינו, ואני גררתי את התמונה במסגרתה הכבדה במעלה המדרגות.

נגה הגיעה הביתה בשעת צהריים. סובבתי אליה את הפוסטר והמתנתי לתגובתה. היא שמעה על הבמאי, לאו דווקא על הסרט. "הגבר ממש תוקף אותה", אמרה. רווח לי. כל דבר בזמנו. הורדתי את אנטוניוני לפינת הרחוב, שמישהו ייקח אותו, מעריץ נואש, אוטו זבל, מישהו.  

נזם זהב באפה של הפרובינציה

הללויה! 50 אלף גולשים דירגו את המקדש הבהאי בחיפה כמבנה הציבור היפה בישראל. כך פורסם הבוקר באתר XNET של ידיעות אחרונות. מהו עושה את הבניין-הציבורי-היפה-ביותר בארץ כלשהי? יופי לכשעצמו? ספק. אם מצודת פאר שימשה כמתקן עינויים של משטר קודם, האם נמהר להכניס אותה לרשימת כל-היפים? לא. יעברו עשרות שנים, עד ש"נסלח לחטאיו" של הבניין היפה. כמו שמאות שנים עברו מאז שימש הקולוסאום לקרבות הרג-אדם, כדי שנקבל אותו, גם בחורבותיו, במלוא הודו. בניין ציבור יפה צריך לדבר אל לבנו, כפרטים ובעיקר לסיפור שלנו כקולקטיב, וכמובן שאסתטיקה חשובה.

מה יש במקדש הבהאי? בעיניי, כלום, ואף פחות מזה. אז באים אליו מאות ואלפי תיירים יפנים ועומדים בתור, הסיבה היחידה מבחינתם לכלול את חיפה בתוכנית הסיור שלהם. סו ווט? המקדש הבהאי הוא נזם הזהב באפה של הפרובינציה. ואני אומר את זה בעצב. גדלתי בחיפה וכמו כל תושבי העיר קיבלתי עלי את הסמל הבהאי. תל-אביב של פעם התגאתה בגימנסיה הרצליה שבקצה רחוב הרצל, שהוחלף במגדל שלום שהוחלף במגדלי עזריאלי. עם כל הבעייתיות, שלושת האייקונים הללו מייצגים את תל-אביב, הם יצירה שלה.

המקדש הבהאי לא שייך לחיפה. הוא לא נבנה מתוכה, ולא על-ידה. מדובר במקדש של כת דתית שמייסדה התאהב בעיר במאה ה-19, וציווה על יורשיו לעשות ממנה ומעכו, מרכזים. המקדש הבהאי נבנה בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20. כלומר, בשנת 1948 קמה פה מדינה עברית, וכמה שנים מאוחר יותר, בלב עיר הפועלים, הרימו את הארמון הזה. לא עברי, גם לא ערבי-מקומי. במה זכינו? לא הצלחתי לאתר את הקומבינה שאפשרה את הצלקת הנוצצת הזאת בקו הרקיע של חיפה.

בילדותי יצאנו עם הגננת לטייל בהר, בקצה רחוב ארלוזורוב שבהדר העליון. לאורך השנים, הגנים הבהאים שסביב למקדש, התפשטו מעל המושבה הגרמנית, כמו אמבה, עד שהגיעו גם להדר. ומי שעומד היום ברחוב יפה נוף, על הכרמל, רואה את הגנים מגיעים גם אליו. מדובר בהון עתק העומד לרשות אנשי הכת הדתית הזאת, שאין לי נגדה דבר וחצי דבר, והם משתלטים על עוד ועוד מתמונת הנוף החיפאית. ומה שמתרחש מתחת לקרקע הגנים הללו הפך כבר נושא לשמועות ותסריטים קונספירטיביים. אבל גולשים, כמו תיירים לרגע, חושבים במושגים של גלויות נוף, ומה שיותר זהב יותר יפה.  

http://www.xnet.co.il/architecture/articles/0,14710,L-3097790,00.html

 

 

נתניהו כמועמד רפובליקני, עלק

הבדיחה הגרועה הזאת על נתניהו כמועמד רפובליקני הגיעה לשיאה בסוף השבוע. חמי שלו כתב ב"הארץ" מין תסריט דמיוני, כאילו אנשי המפלגה בארה"ב היו מתים שר"מ ישראל בנימין נתניהו, יהיה המועמד שלהם במקום מיט רומני. הכתבה מפליגה בתיאור המועמד המושלם נתניהו לבוחר ולעניין הרפובליקאי, ואותי זה אפילו לא הצחיק. הלא נתניהו היה כושל ונמחק מהרשימה כבר בשלב המוקדם של בחירת המועמדים לפריימריז. וכך מן הסתם, זה היה קורה:

חדר רווי עשן סיגרים. חבורת גברים סביב שולחן מלבני. בראשו, רפובליקני כסוף-שיער. מולו ג'ורג', צעיר נמרץ, איש המנגנון. המציאות הדמיונית החדשה בארה"ב: המרוץ לפריימריז פתוח גם למנהיגי מדינות-חסות דוגמת ישראל, שרוצים לשדרג מעמד. כסוף-השיער פונה לג'ורג'.

–          על מי אנחנו מדברים?

–          בנימין נתניהו. האיש מאוד נלהב, המון המלצות, בעיקר מבני ארצו. רשום אצלנו בשם בן ניתאי.

–          בן ניתאי?!

–          שינה את השם למשך כמה שנים.

–          שינה את השם לכמה שנים?! מה קרה, הוא היה בתוכנית להגנת עדים?

–          חס וחלילה, הוא עזב את ישראל בנעוריו עם משפחתו, בא לארה"ב, למד פה גם את האנגלית המצוינת שלו, אבל טען שהאמריקאים התקשו לבטא את שמו.

–          זבגנייב בז'ז'ינסקי מהדמוקרטים נשמע יותר טוב? והוא דבק בשם הפולני המזורגג שלו. הציבור האמריקאי יחשוד שנתניהו מסתיר משהו בעברו.

–          ממש לא. עובדה שהוא חזר לנתניהו, שזה מאוד תנכ"י אגב, ה' נתן או משהו. המצביעים שלנו יאהבו את זה.

–          נניח. ואיך המשיכו חייו?

–          אחיו היה מפקד יחידת קומנדו ונהרג בפעולת אנטבה. ככה התחילה הקריירה שלו.

–          מה הקשר?

–          זה ישראל. שמעון פרס סידר לו משרה באו"ם. ואתה היית צריך לשמוע את האנגלית שלו. זה משהו. באמת, תחפש ביוטיוב.

–          בסדר, כמו אבא אבן, בלה בלה בלה. אבל מהו? מיהו?

–          בית אינטלקטואלי, תלמיד מבריק במ.איי.טי, עבד בחנות רהיטים.

–          סטופ, מה זה היה הרהיטים הזה?

–          לא יודע, רשום לי פה. אבל מה רע? אפשר להציג אותו כאדם עובד, משרת ציבור, קרוב לעם.

–          משפחה? ילדים?

–          נשוי בשלישית לשרה…

–          חזור!

–          נשוי בשליש..

–          פעם שלישית?!  מה הוא, ג'יגולו? אתה רואה את הרפובליקנים עם ערכי המשפחה שלנו, מצביעים עבור מועמד לנשיאות שזנח שתי נשים..?!

–          לא אמרתי זנח. גם רייגן שלנו היה נשוי באושר לננסי, אשתו השנייה.

–          אישה שנייה זה פרק ב' בחיים. אישה שלישית זה פאקינג יו הפנר. היא לפחות משכמה ומעלה, השלישית הזאת? אתה יודע, היא צריכה להיות הגברת הראשונה שלנו.

–          רשום לי שהיתה דיילת, שהוא הכיר אותה בטיסה.

–          הכיר אותה בטיסה?! מאיזה סרט מזוין שלפת את זה? אני מדבר איתך על מועמד לנשיאות.

–          זה לפחות מעיד על ספונטניות מצדו, יכולת להשתנות, לשנות את מהלך חייו.

–          תעשה לי טובה.

–          הממ

–          מה?

–          רשום לי שבינואר 1993, זמן קצר אחרי נישואיו בשלישית, הוא עלה לשידור טלוויזיה חי והתוודה שבגד באשתו והאשים גורמים במפלגה שמנסים לנצל את זה כנגדו, ומחזיקים בקלטת שבה רואים…הממ..אתה יודע. הקלטת אגב, מעולם לא נמצאה.

.(דממה)

–          ג'ורג', אתה עובד בשביל המפלגה או נגדה? את מי הבאת לנו? האיש חסר כבוד לערכי המשפחה, פרנואיד שמחבל במפלגתו, חסר הבנה בתקשורת.

–          דווקא אומרים בישראל שהוא אשף תקשורת, והאנגלית שלו..

–           איך היחסים במשפחה?

–          עכשיו נאמנות מוחלטת. ..שני בנים, אחד אפילו זכה בחידון תנ"ך. זה מין טקס כזה אצלם. המאמינים שלנו יאהבו. יש עוד ילדה מנישואים קודמים, הקשר איתה לא ברור. אבל הכול ברמת רכילויות. אשתו בעד, אשתו נגד…אוקיי, אוקיי, אני מודה, יתכן שתהיה לנו בעיה בנושא 'הגברת הראשונה'. העיתונות שם מלאה סיפורים על ריבים עם עובדי הבית, היא בוחשת במינויים, היא השפעה מזיקה על בעלה, מטורפת לניקיון. טוענים שהיא מחזיקה אותו בביצים עם הסכמים סודיים. אבל שוב, הכול לחשושים, שום עובדות מוצקות.

–          יתכן, ג'ורג', אבל אני לא בטוח שהמפלגה הרפובליקאית מוכנה לאיש ולאשתו.

–          חבל, הוא דווקא 'משלנו'. ראית את הכתבות עליו בעיתונות האמריקאית? ביבי המלך.

–          איש צעיר, עוד לא הבנת שמלוכנות באמריקה קיימת רק בשו-ביזנס? אלביס, נט קינג קול, דיוק אלינגטון. המנהיגים שלנו הם תמיד 'מהעם'. בכתבות צילמו את נתניהו כמו את מוסוליני, עם העורף והפרופיל. תתחיל לקרוא בין השורות. ומה זה ה'הלוואה וחסכון' שלו? היה לנו אייזנהאור קירח כמו ביצה, אבל מעולם לא נבחר אצלנו נשיא עם 'הלוואה וחסכון'. אתה מתאר לעצמך אותו עולה למטוס בדרך לקמפ-דיוויד ומתרומם לו נחש-שיער מצד הראש? צילום אחד כזה שלו מספיק.

–          בישראל זה דבוק מצוין, והוא נוסע הרבה.

–          והמגושמות שלו. הם לא אנשי צבא לשעבר, כל הישראלים האלה? למה הוא overweight? מעולם לא היה לנו נשיא שהציצים והבטן קפצו לו מתחת לטי-שרט בריצת בוקר עם שומרי הראש שלו.

–          אדוני, יש לנתניהו תכונות נפלאות. הוא יפגוש את אויביו לא בחצי-דרך, אלא במיטות שלהם. היתה לו מחאה חברתית, ואיננה עוד. הטרור, בתקופתו, ירד לאפס. הוא לא עושה כלום למען הפלסטינאים, ואין טרור. הוא לקח בחירות אחרי רצח רבין וחזר מהאפר לקחת בחירות פעם שנייה. האיש חסין-אש. המתנגדים שלו משתגעים, לא מבינים איך הוא עושה את זה.

–          המתנגדים שלו? תזכיר לי, אלו שהוא אמר עליהם 'השמאלנים האלה שכחו מה זה להיות יהודים'? אתה מתאר לעצמך שהאיש לוחש לאיזה אוונגליסט בדרום 'הדמוקרטים שכחו מה זה להיות נוצרים טובים'? עוד לא הבנת את השיטה שלנו, ג'ורג'י בוי? בתור נשיא, תשקר, תחפף ותסית, תדרדר את אשתך לאלכוהוליזם, תצא למלחמות-שווא, וארבע שנים מובטחות לך. אבל בכניסה, כדי לקבל את מינוי המפלגה והציבור האמריקאי, אתה צריך להיות נקי כמו טוסיק של תינוק. תזמן את האיש, נעשן יחד סיגר טוב, ונבשר לו בעדינות את החלטתנו.

–          אפרופו סיגר, אומרים שנתניהו עישן פעם סיגר, נכנס עיתונאי והוא מיהר לדחוף את הסיגר המעשן לכיס חולצתו. אתה יודע, שהעם לא יידע שהוא אוהב לחיות טוב.

–          – ג'ורג', גם בתור בדיחה זה נשמע רע. עוד משהו?

–          – הממ…האנגלית שלו מצוינת, כבר אמרתי?

 

http://www.haaretz.co.il/news/world/us-elections-2012/1.1832085

 

כשאפרת לביא מספרת על אפרת לביא

הרבה תלוי בדרך שאנחנו מספרים את עצמנו ועל עצמנו. באתר "הארץ" התפרסם בתחילת השבוע ראיון עם אפרת לביא, שחקנית ואיקונה קולנועית מקומית של שנות ה-70'. בתחילת הכתבה מספרת לביא, בפרטי פרטים ומתוך כוונה מלאה, ולא כאילו העיתונאית ציפי שוחט, חילצה זאת ממנה כנגד רצונה, את סיפור השתתפותה בסרט בשנת 1995 "הנשיא מאוהב", עם מייקל דגלאס ואנט בנינג. לביא שיחקה תפקידון בסרט, למעשה סטטיסטית נטולת-טקסט, בסצנה סביב שולחן הנשיא.

אני מכיר את סיפור הקוריוז הזה. קראתי וצפיתי בו בשני ראיונות כתובים ומצולמים של לביא מהעבר, והופתעתי שהיא שוב חוזרת אליו, 17 שנה אחרי. סוף סיפור: לביא הצליחה לדחוף מילה לסצנה, מילה שזכתה לאישורו של הבמאי רוב ריינר.

מה שעצוב בכל העניין הוא שאדם קם ונעלם מפה לעולמות אחרים, וחוזר ומספר סיפורים על עצמו, סיפורים מביכים, על גבול הפתטיות. לו לפחות היתה אירוניה עצמית בסיפורה, פרספקטיבה, מרחק הזמן. אבל לביא כנראה לא קלטה שישראלים היום קמים ונוסעים וחוזרים ומוכרים לאמריקה, קונספטים וסדרות וכישרונות, ומצליחים ונופלים וקמים. היא מספרת לעצמה ולפרובינציה על מילה אחת שהגניבה לסרט הוליוודי לפני 17 שנה.

לביא גילמה את האשכנזייה הטובה בכמה סרטי בורקס בשנות ה-70, ואז שיחקה את חנה גונן ב"מיכאל שלי". המראה האניגמאטי שלה עבד בשירותה. לביא מעוררת את סקרנות המצלמה וסקרנות הצופה, נושאת עליה דוק של מסתורין וייאוש, וללא ספק יכולה היתה לפתח קריירה נאה בארצה שלה. היא נסעה מפה, והחיים לקחו אותה כמו שהם לוקחים את רובנו. מה שברור הוא ששום דבר מקצועי מהותי לא קרה לה מאז.

במהלך שנותיה בארה"ב, לביא רצה לאודישנים והשיגה לעצמה עוד מקצוע לפרנסה וחיה את החיים בכלל, שזה בסדר גמור. אבל לאורך התקופה שלה שם חלפו להן שנות ה-30 וה-40 וה-50 של חייה, הפריים-טיים של כל פרפורמר.

גם בין השורות בכתבה התקשיתי לקרוא את חייה של לביא ולדעת מי היא "באמת". גם לא ממש רציתי לדעת. לביא עדיין מדברת על תיאטרון וקולנוע כנושא שעומד על הפרק. היא נמצאת פה בהזמנת פרטנרים מפעם, לצורך תפקיד בהצגה באנסמבל הרצליה, וחרדה פן לא תשתלט על העברית. עוד אירוניה שהולכת לאיבוד. השחקנית הישראלית שנוסעת לשם ועמלה שנים לטשטש את המבטא הישראלי, וכעת היא צריכה לשוב ולכבוש את שפת אמה. כמה חבל ששחקנים, זמרים ובדרנים, נותרו בעיקר טריטוריה של עיתונות שטחית וטלוויזיה חטטנית. הם חומר ספרותי, גם, ואולי בעיקר, אם החמיצו את זמנם ואת קהלם.

 

http://www.haaretz.co.il/gallery/theater/1.1819924