2 מקבלי החלטות, 6 מיליון בני ערובה

בחילה איומה, ואחריה זעם וכעס אין-אונים. אלה הרגשות שמלווים אותי בימים האחרונים. הבחילה והתיעוב והזעם לנוכח דיבוריהם של שני אנשים, ה"ה נתניהו וברק, שני חדלי האישים הללו, שמרשים לעצמם לדבר אליי ומעל ראשי, בדבר פעולת מלחמה הנחוצה כביכול, באיראן הרחוקה.

שתקתי ושתקתי וחרקתי שן על העלבון הזה, על הזלזול באינטליגנציה הטבעית שלי, על ההפקרות שבה שניים אלה מרשים לעצמם לזהם את האוויר הציבורי, את ערימת השקרים שלהם, מכופפים את ראשי לתוך האסלה הזאת ששמה "האיום האיראני", ולראות בתדהמה כיצד השיח הזה צובר תאוצה, כיצד מהדורות החדשות נפתחות בידיעות בהולות, האם אנחנו מוכנים, כן, לא, אסון, כמה הרוגים, יש מקלטים, אין מקלטים. ואיפה דיוויד ברוזה, תשיגו לי את דיוויד ברוזה.

ייתכן שנינצל ברגע האחרון כמו בתופעת Y2K, כשהמחשבים לא קרסו והעולם לא עצר מלכת, וגם הברברת של נתניהו-ברק תסתבר כעוד ניסיון להרוויח זמן פוליטי של מנהיגות חסרת-מענה לנוכח המחאה החברתית. השאלה היא אם חדל-האישים נתניהו יספיק לשלוף את הסיגר הבוער מכיס חולצתו ברגע האחרון, או שפעולת המטוטלת הזאת של דיבור ועוד דיבור ועוד דיבור על הפצצה, ייצאו מהכוח אל הפועל.

שלשום יצאה לדרך הפגנה ראשונה נגד המלחמה. מול ביתו של שר הביטחון שבמגדל G. מזל שהאיש האטום הזה עוד בוחר לגור בסביבה עירונית (מחובר לציבור, יעני). לכו תנסו להפגין בקיסריה המנותקת מהעולם החיצון. סובבנו את הבניין פעמיים, צעקנו וקראנו והקשנו ונופפנו ושרקנו וצילמנו, ונחזור לשם היום. ומחר. ומחרתיים. עד שחומות הטמטום והרשע יפלו.

מעולם לא הגעתי להפגנה כה רותח מזעם, מעולם לא היה ברור לי מקומי כאזרח כמו למרגלות ביתו של שר הביטחון, האיש שאין מאחוריו גייסות משוכנעים ולא אזרחים בוחרים. הוא וראש ממשלתנו מזכירים לי יותר ויותר את אנשי היודנראט, אלה שהסתירו מיהודי הגטו את האמת, אלא שהפעם לא כצאן לטבח אנחנו מובלים, אלא כעגלים שוטים, אידיוטים שיכולים לקרוא ולשמוע ולדעת על האיוולת הזאת בכל רגע, אבל שקועים באפטיה משונה.

אזרחים, אנחנו בני ערובה! 7.8 מיליון ישראלים, לפי המניין של אפריל 2012, ובחודשים הקרובים נגיע למספר הקובע – שישה מיליון יהודים. כן, חברות וחברים. או טו טו יהיו בישראל שישה מיליון יהודים! לא אדם כראש ממשלתנו יחמיץ סמליות שכזאת. כבר אני רואה אותו נואם בפורום כזה ואחר, האו"ם, חבורת עשירים יהודים, ומספר שלא תהיה שואה שנייה, שלא ניתן את גרוננו, בלה, בלה, בלה.

כמה אפשר? כמה אפשר ליילד שוב את היטלר, בבונקר בלבנון ואחר כך בבונקר באיראן. מת לנו ערפאת, אחמיניג'אד הברברן מטהרן, ייעלם בבחירות בעוד מספר חודשים, אבל תסמכו על "מקבלי ההחלטות" שישריצו לנו "שונא ישראל" חדש. והעולם? העולם נבוך מאיתנו. מי רוצה להתקרב לחברה שכל הזמן מדברת על כך שרוצים להשמיד אותה? להשמיד, להשמיד. השפה הזאת. איזו חברה מדברת עצמה למוות במונחים כאלה? ככה גדלים סכיזופרנים, לא אנשים נורמליים שתורמים לעצמם ולזולתם.

צריך לעצור את השיגעון לפני שהקרנפים יתעוררו, ושעטת רגליהם תחריש הכול. לפני שסדר היום יעבור לידי אזרחים ששים אלי הרג-עצמם, אלופי מיל חמורי-סבר, ועיתונאים הלוחשים לסוסי-המלך, ומדרבנים קדימה, קדימה. על כן יש להפגין ולצעוק, להפגין ולצעוק! ועכשיו! זה מה שצריך לעשות. עוד ועוד. שהעולם ישמע. שיידעו שאנחנו לא רוצים. לא רוצים! שידעו שאנחנו שוב מובלים, והפעם בידי מנהיגינו.

אני לא רוצה לומר כלל את המילה "מלחמה". כשצעקנו אתמול "העם דורש 'לא למלחמה'", הבנתי שכל פעם שצועקים את המילה הזאת, אפילו נגדה, אנחנו בעצם מחזקים אותה, כמו בשקר, כמו בפרסום. ולכן צריך לצעוק למי שיכול לשמוע, "אנחנו בני ערובה, תצילו אותנו".

 

ההפגנה הערב, כמדי ערב, החל משעה 20:00, למרגלות המגדל בפינת אבן-גבירול ושדרות שאול המלך, תל-אביב. תהיו שם

שנת הסרטים שלי

ההתרפקות על סרטי שנה מסוימת הוא עניין די מגוחך. קחו כל שנה ותצליחו להרכיב ממנה רשימת סרטים מפוארת. אבל כמעט לכל אוהב קולנוע יש את שנת הסרטים שלו. וזו בדרך כלל מתקשרת לתקופת ההתבגרות שלו, שנה שבה התחדדו חושיו, הליבידו התחיל לדפוק, ימים בהם אהב/איבד ורץ לקולנוע.

שנת הסרטים שלי היתה 1962. אני זוכר את תמונת המסך מאז בחדות כואבת. הגעתי לגיל שבו יכולתי לזייף את תעודת התלמיד שלי, כי כבר היתה לי פלומת שפם, ואולי יאמינו לי שאני בן 16, וכך אוכל ללכת גם לסרטים של גדולים. אם לא במרכז העיר, כי אז בשכונות של חיפה, ואדי סאליב, חליסה, שם לא הקפידו.

בשנת 1962 נוצרו סרטים כמו "לוליטה" של סטנלי קובריק ו"ז'ול וג'ים" של פרנסואה טריפו ו"המשפט" של אורסון וולס, ו"ליקוי חמה" של אנטוניוני ו"פרויד" של יוסטון ו"בוקאצ'יו 70" של פליני, ו"סלבטורה ג'וליאנו" של רוסי, אבל צריך להיות פלצן אמיתי כדי להוסיפם לרשימת הסרטים שראיתי בנעוריי. את כל הנחשבים הנ"ל אלכוד שנים מאוחר יותר, בהקרנות חוזרות ובסינמטקים, ורק אז אעמוד על גדולתם.

הספיקו לי ולחבריי די והותר סרטים מסחריים נפלאים שהוצגו אז, רבים מהם בשחור-לבן עוצר נשימה, סרטי פשע ומלחמה, קומדיות וסרטי מפלצות, מערבונים וסרטים היסטוריים. הצגות יומיות היו מפוצצות, ולהצגת ערב נדחקנו, ילדים ונערים, לשורה שלוש בצד, כי היו אז מחירים דיפרנציאליים בקולנוע, ורק לכך הספיק לנו הכסף מההורים, לראות את הסרט מקרוב ועל העוקם.

בשנת 1962 ראיתי בסיבובי בכורה את ג'ימס בונד הראשון "דר נו", את "האדם שירה בליברטי וולאנס", "המועמד ממנצ'וריה", "איש הציפורים מכלא אלקטרז", "היום הארוך ביותר", "לורנס איש ערב", "מות הזמיר", "מה קרה לבייבי ג'יין", "מלחמת הכפתורים", "דוד וליזה", "הבוגד שלא בגד", "הטארי", "ימי יין ושושנים", "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים", "ארבעת פרשי האפוקליפסה", "בודדים הם האמיצים", "בילי באד", "אשכבה למשקל כבד", "מראה מעל הגשר", "השטן ועשרת הדיברות", "נידוני אלטונה", "טרז דסקרו", "בדלתיים סגורות", "עושה הנפלאות", "המרד על הבאונטי", "מונדו קאנה", "נדנדה בשניים", ועוד עשרות סרטים שמילאו אותי אושר והתרגשות ושמם כבר לא יאמר היום דבר.

כשביקשתי לעמת את זיכרוני עם העובדות, גיליתי שבציר 1962 הוצג בישראל ברובו בשנת 1963. מסעם של הסרטים אז, בדרך כלל עותק אחד לארצנו האחת, הסתיים בשכונות המרוחקות ובפריפריות בכלל, גם מאוחר יותר. כאשר קילפתי עוד שיכבה מצאתי שכיות חמדה נוספות מ-1962, שנמנעו מהקהל של אז, על-ידי הצנזורה או מפיצים מבוהלים. "סכין במים" של פולנסקי המתין כמה שנים להפצה מסחרית, ואת "פסגת הפחד" המקורי עיכבה הצנזורה, וגם את "לחיות את חייה" של גודאר עיכבו במחסנים מספר שנים (המפיץ קרא בתחילה לסרט "נערה במדרון החיים", מה שלא זירז את הבאתו למסכים).

מאמץ קולנועי-אינטלקטואלי יחיד ושלא במתכוון, עשיתי בשנת 1962, כאשר הלכתי לראות את הסרט "אלקטרה" שביים מיכאל קאקויאניס. למדנו באותה שנה את "אנטיגונה" של סופוקלס בשיעור ספרות, והמורה סיפרה בכיתה שבדיוק מוקרן בעיר סרט על-פי טרגדיה יוונית נוספת, והתעניינה אם מישהו מאתנו צפה בו. הייתי היחיד בכיתה שהרים יד. כן דוד, פנתה אליי המורה, מתמוגגת כולה, וביקשה לשמוע את דעתי על הסרט. עכשיו, לך תסביר למורה שלך לספרות שהלכת לראות את יצירת המופת הקולנועית ההיא רק בגלל שהשחקנית הראשית בו, אירן פאפאס, שיחקה שנה קודם ב"תותחי נברון", והדליקה את חושיך כלוחמת מחתרת יוונייה. אמרתי למורה שהסרט ככה. באותו רגע רכשתי את שנאתה אליי עד סוף התיכון וגם את הציון שש בספרות ודקדוק עברי שנתנה לי בבגרות. כעבור שנים הפכתי ליחיד מהמחזור שלי שיעשה את המילים ותמונות הקולנוע לתחום העיסוק שלו. רק בתמונת נעוריי ההיא נשארתי ככה.

קריאה אחרונה לזמנהוף

זהו, ביום א' הקרוב ייפתחו שערי הגיהינום, או שמא ייסגרו עלינו, כאשר תתחיל פעולת ההרס של מתחם קופת חולים זמנהוף שבשכונה שלנו. למעשה, הטרטורים והחפירות נשמעים כבר כמה שבועות, כשההרס נעשה בתוך הבניין המרוקן, ומעט מהמעט ניתן לראות מבעד לחלונותיו הקרועים. רבות נאמר ונכתב על המבנה ההיסטורי והחוויות של מי שנזדקקו לשירותיו. אפשר להמשיך ולתהות ולספר על תהליך הדעיכה והשינוי. די. נשרוד ונראה איך כל זה ייראה בסוף, אחרי הבנייה והשחזור.

שישה מיליון סרטי שואה

אם אתם רוצים לברוח מרטט הקדושה והשיח הציוניסטי של יום השואה השבוע, שימו פעמיכם לסרט הדוקומנטרי של דוד פישר, "שישה מיליון ואחד". פישר הולך למחוזות הזיכרון, מכוון את המצלמה שלו כלפי עצמו, אחיו ואחותו, והדרך שבה הם חווים ומעבדים את זכרונו של אביהם המנוח, ששרד את מחנות ההשמדה. הסרט עושה זאת בדרך אפקטיבית ומטלטלת, והוא יוצא דופן בסבך הענק של סרטים שעוסקים בשואה ובזכרה.

תמצית הסרט: האב יוסף פישר, השאיר אחריו יומן שהחל לכתוב בשנותיו האחרונות, על ימיו במחנות. דוד פישר הוא היחיד מבין ארבעת הילדים שהיה מסוגל להתמודד עם הכתוב. כבר כאן יש נקודה מעניינת, מי במשפחה, כל משפחה, הוא זה שנושא בנטל הזיכרון שמותיר ההורה המת, כמו מי הוא זה שדואג יותר לטיפול הפיזי היומיומי בהורה הזקן. נראה שדוד פישר הוא שומר הזיכרון המשפחתי. הוא משכנע את שני אחיו ואחותו להתלוות אליו למסע באירופה בעקבות היומן והזיכרון.

פישר קורא קטעים מהיומן, אבל בסרט עצמו הוא מצניע את נוכחותו, נותן לאחיו ולאחותו את זכות הדיבור, ומדי פעם פונה למי מהם בשאלה. יש בסרט מצלמה יציבה וסבלנית, שממתינה שאנשים ידברו וגם אם לא, שתיקתם טעונה. לא הכל דופק במפגש, וישנם זרמי מעמקים בין האחים שאינם מפורשים, אבל יש בסרט התכוונות עצומה ומנהיג מאחורי המצלמה ורוחו של האב המרחפת מעל פני תהום השואה וזכרה,.וזה הרבה מאוד.

פישר עושה משהו שלא זכור לי שנראה קודם בסרטי הזיכרון. הוא נסע לארה"ב, ושם איתר את החיילים האמריקאים ששחררו את המחנה שבו היה אביו. הטקסטים שהוא מחלץ מהם, למעשה הם פשוט נשפכים למצלמה, מדהימים. עד היום שמענו את קלישאת "הטנק האמריקאי המשחרר", ולפתע מתגלים לעינינו אנשים שרוטים ברמות ענק, רדופים ממה שראו עיניהם. זוהי סצנה יוצאת דופן בעוצמתה.

"שישה מיליון ואחד" נמנע מסגירת חשבונות עם העבר, אחד הכשלים בסרטי שואה. פישר לא שם בכלל. הוא משוטט בעיירה הבנויה על שטח המחנה שבו עונה אביו בעבודת פרך. הוא מדבר עם אנשי ההווה, שצריכים להתמודד עם תנועת תיירים בפתח ביתם. פישר פונה ברגישת ובכבוד אנושי ובסקרנות אמיתית לאנשים הללו שחיים, במידה אירונית, קצת כמוהו, בתוך זיכרון העבר.

במשך שנים חיו הישראלים בצל האמירה ממשפט אייכמן על "שישה מיליון קטגורים" והיד המאשימה, גישה שעדיין רווחת ונוחה לרשויות. סרטי השואה התיעודיים, להבדיל גם מספרי הזיכרונות משם, נעשים כיום בידי הדור השני והשלישי. הטובים שבהם הפכו לסוג של תפילת יחיד מרגשת, כמו במקרה של "שישה מיליון ואחד".

זיונים זה הכל

יש סרטים שמרתקים אותך ומסקרנים אותך, ולא בהכרח גורמים לך הנאה. "בושה" הוא מסוג זה של סרטים. הגיבור שלו מכור לזיונים, כלומר לאיבר המין שלו (בין הזיונים הוא מאונן לתוך השירותים). אז לא אהבתי את הסרט, אבל בהחלט הייתי מרותק אליו. "בושה" לוקח את תאוות (וכאב) הבשרים, למקום אחר. הוא בעצם מציג אדם המשרת את האיבר שלו, כמו כהן המשרת בקודש.

באחת הסצנות הראשונות בסרט, יושב הגיבור ברכבת התחתית בדרך לעבודה (משרה לא ברורה בעולם ההיי-טק, כאילו שזה משנה) ורואה מישהי במושב ממול. היא מעוררת אותו, ולא שאנחנו רואים עליו איזו התרגשות. סתם, עושה לו את זה. היא קמה לצאת, והוא בעקבותיה. היא כבר על הרציף והוא אחריה. ניתק ביניהם מגע עין והוא מתחיל לסרוק את השטח, עולה רציף, יורד, מסתובב. ראיתם עשרות סרטים כאלה, בדרך כלל סרטי מרדף נוסח "הקשר הצרפתי", מישהו מחפש מישהו, והמצלמה בעקבותיו. הסרט הזה לא מחדש כאן כלום. מה שכן מרתק הוא השימוש במוסיקה. בדרך כלל בסצנות ברכבת התחתית או שיש מוסיקה קצבית, מאיימת וכיו"ב, או שהסאונד היחיד בה הוא מה שקיים במציאות. דהרת רכבת, קולות הכרוז, חריקת העצירה. כאן מחפש גיבורנו את זו שתעלה למזבחו לצלילי מוסיקה כנסייתית. וזה פשוט מהפנט. אתה מבין שהסרט הזה לוקח אותך למקום אחר.

תאוות הבשרים כיכבה בהרבה סרטים, כמשהו מאיים, כחולשת אנוש, כמעורר ארוטי. המוסר או המוסרנות תמיד המתינו לה בסוף הסרט. וגם ב"בושה" (שם הסרט כבר מעיד על מחשבה ותגובה למסופר בו) חלה חובת התשלום. אבל הסיפור שלה כאן ותפקידנו כצופים, שונים, ובזה כוחו של הסרט.

למה לא אהבתי? כמו אוכל בריא, זהו סרט ללא שומנים וללא סוכר וללא מלחים וללא טעמים מחניפים ומתפנקים. בריא וחשוב, ולא תמיד נעים לעיכול.

הקומץ של בית"ר והרצח בטולוז

האם עיתון "הארץ" גזר על עצמו צנזורה לכמה ימים, או שהידיעה אתמול על פוגרום שערכו 300 אוהדי בית"ר ירושלים בעשרה עובדים ערבים בקניון מלחה, היא מסוג הידיעות של 'כלב נשך אדם' שאין מה לדווח עליה במדינת היהודים?

כשקוראים את הידיעה על האירוע המביש, קופץ לעין פרט מוזר: השתוללות האוהדים ש"חגגו" את ניצחון קבוצתם על בני-יהודה בעשיית שפטים בערבים, התרחשה ביום שני בלילה, אך פורסמה בעיתון רק כעבור שלושה ימים. מדובר במאות אנשים מכים וחובטים, בוודאי מאות עדים שצופים בהם, הכול מתועד במצלמות, המשטרה מגיעה ויס"מ ומשמר הגבול ומאבטחי הקניון. אירוע בסדר גודל כזה היה צריך לעלות לרשת תוך דקות. וכלום.

האומנם אנחנו עד כדי כך אדישים לאלימות נגד ערבים? הרי לא ייתכן שכל המעורבים והעדים, כולל הנפגעים, גזרו על עצמם שתיקה. משהו בוודאי זלג לאחד מכלי התקשורת. ואפילו בשביל "הקטע הסמולני" – הקומץ הסדיסטי משתולל בקניון, ולא רק באצטדיון – כל עורך סביר היה מתייחס לידיעה כזאת.

האפשרות הקונספירטיבית היא ש"הארץ" נענה לפנייה מלמעלה והשהה את הפרסום לכמה ימים. באותו בוקר נרצחו בטולוז ארבעה יהודים על-ידי מפגע מוסלמי. הפוליטיקאים הישראלים מיהרו להדגיש את הפן האנטישמי של הרצח,  והאירוע במלחה כעבור כמה שעות, עלול היה להיתפס בעולם כתגובה ברברית של המון יהודי למה שהתרחש בטולוז. די לקרוא את המספרים, 300 יהודים תוקפים עשרה ערבים חסרי ישע, כדי לדמיין לאיזה תהום היינו עלולים לגרור את יהודי צרפת ושאר יהודי אירופה, כאשר המוסלמים שם היו מוסיפים את תגובתם האלימה לתגובה היהודית האלימה מירושלים.

אז נכון שאפשר לנתק את הקשר בין אירועי הדמים והשטנה בארצנו ובאזורנו ובעולם, ואפשר להתעלם מחלקם, ולהשהות את פרסומם ולעמעם אותם. אבל כמה זמן זה יצליח לנו? חשיבת הגטו הישראלית גורסת שאנחנו תמיד צודקים, ואם לא, הכלב או הפריץ ימותו קודם. כמובן, יש גם מצב שאנחנו נמות קודם. אבל עזבו, את זה שהאנטישמים יגידו. לא ככה?

 

http://www.haaretz.co.il/sport/israel-soccer/1.1670339

 

אם אשכחך פרס האוסקר, תשכח ימיני

 

מחרתיים בלילה יחלקו את פרס האוסקר, והפרובינציה רותחת. למען ההגינות, אני עוקב אחר מפעלות האוסקר כבר למעלה מחמישים שנה, ואף מילאתי את חלקי העיתונאי בפמפום הנושא. להערכתי, בעשוריים האחרונים העסק פשוט נהיה פסיכי, כלומר העניין והכיסוי שמקבלת כאן התחרות הפנים-הוליוודית הזאת. בילדותי היה תיאור מצומצם למדי בעיתונות, בעיקר סיכום של הזוכים. עוד זכור לי מאז פורמט המאמר המקדים ובו חזרה כפייתית, מדי שנה, כיצד קיבל האוסקר את שמו. כן, מזכירה הוליוודית אחת שהביטה בפסל ואמרה "וואו (היא בטח היתה יהודייה ואמרה 'אוי', אבל שיהיה), כמה הוא דומה לדודי אוסקר". תהרגו אותי, לא ברור לי איך הפסלון הקטן והראש המיניאטורי בו יכול להזכיר למישהו משהו אנושי. בקיצור, זה היה סיפור ההבל הראשון שדחפו לנו לראש על תחרות האלים הזאת.

נדמה לי שנקודת המפנה הראשונה היתה כשהסרט 'בן-חור' זכה ב-11 אוסקרים, והשחקנית חיה הררית "שלנו", היתה בו. לראות אותה בצילום יחצ"ני מוקפת ב-11 פסלונים פשוט חרפן את העם בציון. וכמו עם העלייה הפתטית שלנו למונדיאל בשנת 1970 (וואו, או אוי, שני תיקו והפסד בבונקרים), אנחנו מחפשים מאז את הנקודה הישראלית. פעם זה 'סלאח שבתי' המצוין לכשעצמו, ופעם זה 'מבצע יונתן' הסטנדרטי (באנגלית לפחות דבקו בשם המקורי של המבצע ולא כמו כאן, שניתן לו בדיעבד שם של אחד מקורבנותיו), ובשנים האחרונות זה כבר גובל באנטישמיות, מה זה לא לתת לנו פרס עיל 'בופור'? לא היינו ליברלים מספיק ועשינו סרט על כישלוננו ונסיגתנו מלבנון?! נו, בחייכם, כמו שאתם אוהבים לתת אוסקר למי ששיחק חרש, מפגר, דראג קווין.

אבל האמת היא שהכיסוי הישראלי המוגזם של האוסקר הוא בעיקר תלוי-טכנולוגיה. נכנסה הטלוויזיה החד-ערוצית וחיכינו שבוע עד שיכינו את סיכום השידור למפגרים שמעבר לאוקיינוס. ואז נכנסו הלוויינים, ועיתונאים שוגרו להרצליה לראות חי את השידור ולכתוב עליו לעיתון שלמחרתיים (הה, אירוניה מופלאה, השידור לתוך הבוקר גם הרס להם את השינה), ומדובר באחד השידורים הארוכים והמשעממים בתבל. צפיתי בו ברשת ABC במהלך השנים שחייתי בניו-יורק, כולל טקס היובל ב-1977, כשאני צרחתי בייאוש מול הקופסה, והזוכה הגדול של 'אנני הול' וודי אלן, ניגן להנאתו בקלרינט ב'מייקל'ס פאב', אבל אנחנו צופים וזה יעודנו, לצפות.

ב-1992 כשהערוץ הראשון עדיין החזיק בזכויות לאוסקר, התארגנו בעיתון 'חדשות' בקמפיין 'רוצים אוסקר' והפצצנו את הערוץ בדרישה לשידור ישיר. היה גדול עליהם. בסופו של דבר, ערוצי הלוויין זכו, והדבר הזה משודר מאז חי, למי שחי בשעות האלה. וסביבו החלה בורסת אוסקר שתפסה תאוצה בשלהי המילניום עם צמיחת הרשת.

 תרבות של קיביצרים, זה ההסבר היחיד למה שמתרחש כאן היום. זחילה מתחת לשולחן הכיבוד ההוליוודי וניקור פירורים. קולנוע מסחרי לטוב ולרע שהוא מעיקרו אירוע כל-אמריקאי ורק-אמריקאי שזורק לעולם עצם בצורת "פרס הסרט הזר". זה העולם שהוציא מתוכו את אינגמר ברגמן ואקירה קוראסווה ופדריקו פליני ולוקינו ויסקונטי שהם הגאונים הגדולים ומאחוריהם עשרות ומאות יוצרים "זרים", שעולים בענק על יצרני הוליווד. ועדיין אצלנו מקמטים מצח, מה משמעות הזכייה לסרט אמריקאי כזה ואחר ולמה ההוא לא זכה מעולם באוסקר, והשטיח האדום, הו השטיח האדום, הלא הוא קריאת הקרב לכתבי האופנה להתייצב בציון הרחוקה ולנתח פיסת בד אחרי פיסת בד מה לבשו הגבירות והאדונים, ולסגור עוד כפולה בעמודי גלריה ועוד דיון כבד-מצח אצל גיא פינס. ואפילו מבקרים רציניים לא מסוגלים, ולו כשהם כותבים על סרט שנוצר לפני עשרים שנה, שלא לעצור ממהלך כתיבתם ולציין ש"הסרט זכה באוסקר" על הצילום או על התסריט. משהו כפייתי ונשגב מבינת אנוש.

אבל חכו חכו, כשהכול לכאורה ייגמר. בהוליווד של חיוכי הפלסטיק, מקום שבו המצלמה נחה על פני הזולת כדי להשיג תגובות של לוזרים, ממהרים ודוחפים אותם הצידה כשהמנצחים הופכים לחזות הכול. רק לא אצלנו. ישראלים רחמנים בני רחמנים המה,  ועובדת "המועמדות" חוזרת ונטחנת במודעות הפרסום לסרטים לחודשים רבים. שם נשארים רק עם הזוכים, ופה לנצח תעמוד למועמד מועמדותו ויישמר כבודו, שלא לדבר על עלבוננו שעדיין לא זכינו באוסקר. כאילו עצם המותג "אוסקר" הפך סוג של מזוזה, תשמיש קדושה תרבותי, שהישראלים לעולם חייבים לנשק או להתייחס כשעוברים על פניו.

ביקור הגביר והגבירה נתניהו בתיאטרון

15 שנה אחרי שבני הזוג נתניהו הגיעו לסינמטק תל אביב כשהם מוקפים ב-60 שומרי ראש כדי לצפות בסרט "לשבור את הגלים", חזרו השניים לתפוס מקום בשורת הצופים. בידיעות אתמול על ביקורם בהצגת "ביקור הגברת הזקנה" בתיאטרון הבימה, הובלטה הסודיות ב"מבצע" הבאתם לתיאטרון ובמינימום של הפרעה לציבור ולהצגה. הגיעו בחושך, יצאו בחושך, אף הרוג, אף פצוע, כמו שאמרו פעם על פעולות התגמול של צה"ל, ומבצע צבאי זה אכן נראה, כולל הפוטאג' שהנפיק משרד ראש הממשלה לכל כלי שידור שהיה מעוניין.

לא היתה בידיעות כל התיייחסות ואזכור לפיאסקו ההוא מאפריל 1997. ההופעה של נתניהו בנוסח המשטרים הדיקטטוריים עוררה אז לעג ציבורי רב. בראיון שעשיתי בזמנו עם צבי פיקסל המסריט של הסינמטק, סיפר לי זה כיצד נכנסו שומרי הראש מוקדם יותר באותו ערב וסרקו את חדר המקרין, לבדוק שהשטח והאיש שיציץ בעורפו של המנהיג מבעד לחור ההקרנה, נקיים מסכנה. גם אני כמוהם הייתי מעוניין בזווית הזאת, עורפו של המנהיג, הפעם כצופה חסר הגנה הנסחף בסיפור הקולנועי.

עורפו של המנהיג. יוטיוב מחכה לו צילום: אבי אוחיון, לע"מ

והנה חוזר המנהיג והתיישב בהמון. יועצי התקשורת שלו בוודאי היו ערים למבצע האבטחה הנלעג מ-1997 וסידרו לו חוויה מתקנת-דימוי, ובעד אותו כסף אורגן לו גם ביקור בתיאטרון הלאומי עלק המשופץ, וגם אייטם עיתונאי מובטח, נו, "ביקור ראש הממשלה" ב"ביקור הגברת", מהסוג שעורכי חדשות אוהבים, כי יש "כותרת טובה", מטבע לשון שהפכה מאז ההפקה המקורית בישראל ב-1959 לקלישאה עיתונאית שהודבקה לאינספור ידיעות.

לא ניכנס לפרטים, מה זה בדיוק להיכנס לתיאטרון בחושך ולצאת בחושך, בלי להפריע לקהל, ובהתאמה בעת שההצגה מתחילה וטרם הסתיימה, ואיך ומתי בדיוק בני הזוג גם הספיקו לקפוץ אל מאחורי הקלעים כדי להחמיא לשחקנים, כפי שהראה אותו פוטג' יחצ"ני. לי היתה חסרה איזו התייחסות אירונית של התקשורת לניגוד שבין הופעת האיש המורם מעם ותוכן המחזה, אבל זה קצת יותר מדי לדרוש היום מכתבי תרבות.

במחזה המקורי של פרידריך דירנמאט מופיעה הזקנה המיליארדרית והמעוותת בגופה בעיירת נעוריה, אותה היא תרכוש בכספה ותיטיב עם תושביה ובתמורה לחייו של אהובה מאז, שהעליל עליה שהיא זונה וגרם לנידויה. היא נושאת עמה את ארון המתים המיועד לו. אין לי מושג אם יש לארון המתים זכר בהפקה העכשווית, אבל האין זה נתניהו עצמו שהוביל בשעתו תהלוכה כשמאחוריו ארון מתים שהוכן לראש הממשלה דאז, יצחק רבין? האין זה נתניהו שהתנהגותו המופקרת וחסרת המחשבה באותם ימים יצרה את האווירה שהובילה לרצח, ובהמשך למצב שהוא עצמו צריך היה להיות מוקף בעשרות שומרי ראש? אז עכשיו מספרים לנו שאפשר ללכת עם (שומרי ראש), אבל כולם (הקהל, השחקנים והקוראים) ירגישו שזה בלי.

"ביקור הגברת הזקנה" הוא מחזה על חטא ועונש ובקשת נקמה והתפתות לממון. בקיצור, כל הדברים שמאיימים על קהילה או לפחות מבקשים את התייחסותה. למנהיג יכולה היתה להיות התבטאות בעניין בצאתו מההצגה. נכון, את מי מעניין היום מה חושב מנהיג חברה על יצירת אמנות, אבל כך נהוג מימים ימימה, המנהיג אומר משהו. זה חלק מהפוזה, חלק מבניית הדימוי שלו, גם אם הכול בלוף. בפוטג' קיבלנו רק אמירות בנוסח יופי, יופי, הייתם נפלאים, של המנהיג ובת-זוגו, לשחקנים. משהו ברמה של הקטעים שמעביר דו"צ לכלי התקשורת על ביצועיו היעילים של נשק חדש.

כל כך רדופים שם בלשכה מזכר ההופעה הסטליניסטית ההיא משנת 1997, וצלם לע"מ אבי אוחיון אף הלך אל השורה האחורית, וצילם את ראש הממשלה ורעייתו, על רקע הקהל בשורות הקדמיות והבמה הבוהקת. והנה סופסוף קיבלנו את המנהיג מעורפו, פגיע, אנושי, ממש אחד משלנו. זוהי זווית צילום נדירה ביותר, והייתי מוסיף טעות פטאלית מצדו של נתניהו לאפשר צילום כזה. לא חלילה שמישהו יפגע בו. אבל בדור היוטיוב שנולד ופועל מאז, את החלל הבוהק שעל הבמה ימלאו בקרוב פריימים מתוך אינספור סרטים וסתם פוטו-מונטאג'ים שיוציאו את המנהיג מההקשר התדמיתי-תרבותי-חברתי שביקש לעצמו.

מה מלמד אותנו המחזה עצמו? חיפשתי ומצאתי ראיון שעשה העיתונאי יוסף שריק עם המחזאי דירנמאט בשנת 1960, בעצם הימים בהם נתפס אדולף אייכמן והבאתו לישראל. ברוח החטא והנקמה והצדק שמדבר בהם המחזה, שאל שריק את דירנמאט להרגשתו על תפיסת אייכמן ומשפטו בישראל. וכך ענה המחזאי: "שמחתי על כך כפי שבוודאי שמחו בעולם כולו. מימי קדם סבלו היהודים כל כך הרבה אי-צדק עד שנעשו המיליונרים של הצדק. בעייתכם היא עכשיו מה לעשות בצדק רב כל כך, כדי להימנע מאי-צדק".

 http://www.inn.co.il/News/News.aspx/233018

כשאורי בלאו פגש את סופיה לורן

כשזה מגיע לענייני ביטחון, לעיתונאי אורי בלאו אין בעיה לסרוק 2000 מסמכים שהעבירה לו ענת קם ולצאת למלחמה על זכות הציבור לדעת. אבל מה לעשות וכתב מוסף צריך להמשיך ולספק סחורה. וכך,  במוסף הארץ הלפני-אחרון פלטה המקלדת של בלאו כתבה רשלנית בענייני קולנוע. הנושא: סיפורו של קורט אונגר, מפיק ומפיץ סרטים, ישראלי-לשעבר, שמת בחודש שעבר בגיל 90 והובא ארצה לקבורה. אונגר שינע לכאן בשנות ה-60' את הפקת הסרט "יהודית" בכיכובה של סופיה לורן, ולכן "יש עניין" לקורא הישראלי.

זה שאין לבלאו מושג בקולנוע, עולה מכל שורה בכתבה, אבל כתבי מוסף ידועים כמי שמשבוע לשבוע צריכים להתמחות ולהנפיק כתבה בנושא חדש. אז למה יצא לבלאו (ולעיתון) כזה מוצר ירוד ומעליב? בלאו כנראה בהמתנה לכתבה עסיסית יותר, כזאת שאפשר להצליב בה עשרות מקורות ולהציל את עם ישראל. ובינתיים, אולי נודע לו שאיזה מפיק ישראלי מת "ויש תמונות שלו עם סופיה לורן וצ'רלי צ'פלין ואליזבט טיילור", ובמוסף אמרו "יופי, תביא", ובלאו  ירד לארכיון וקושש כמה קטעי עיתונות רוויי קלישאות (2000 מסמכים כבר אמרנו?), הוסיף ציטוטים משתיים שלוש מהנפשות שעדיין נותרו בחיים מהפקת "יהודית", תיבל בראיון קצר (ולמה לא שיחה ארוכה?) עם בנו של האיש ("אורי, תעמוד לו על הראש שישלח את הצילומים של אבא שלו עם מה-שמם, אחרת אין כתבה"), ואודרוב, יורדים לדפוס.

במוסף הארץ האחרון התפרסמו שלוש תגובות קוראים, שלושתן של אנשי הקיבוץ מצובה, די פגועים מכך שבלאו כלל לא הזכיר את העובדה שהפקת "יהודית" התקיימה אצלם בקיבוץ. אפשר לנחש שאם פורסמו שלוש תגובות בעניין כה קטנוני לכאורה, הן מייצגות עשרות תגובות וגם את מבוכת העיתון על הכתבה הרשלנית. אבל ככה זה כשכתב השו-שו חונה לחלטורה בדבר הלא-נחשב הזה ששמו ההיסטוריה של תעשיית הקולנוע בישראל.  אם לבלאו ושולחיו היה מושג בנושא ובתקופה הם היו יודעים להגיע למקורות מידע אמיתיים ולבחון את הסרט, את אונגר, ובעיקר את המיתוס של "להביא את הוליווד לישראל".

סתם בשביל הידע, הסופר נתן שחם היה מעורב בהפקת "יהודית"  ואף כתב בספרי זיכרונותיו על היכרותו עם סופיה לורן ועל ההוליוודיזציה של ישראל. הסופר לורנס דהאל שכתב את התסריט, בז לסרט ולכל תהליך העבודה עליו. גם הסיפור הפרובינציאלי של קיבוץ מצובה ומתנת הפריג'ידרים שקיבלו כל החברים בתמורה לשת"פ עם הוליווד של אונגר, הפך כבר לחלק מהפולקלור ונושא לכמה כתבות עיתונאיות בעבר.

זה סיפור שחוזר על עצמו וכואב במיוחד כשהולך לעולמו מישהו שקשור לחיי התרבות במדינה, כי קולנוע, ואמנויות אחרות אבל בעיקר קולנוע, פחות נחשב מסלעי קיומנו, ואותו כותבים כל פעם מחדש על החול עם שגיאות וחוסרים. ככלות כל השנים, לא נכתב פה עדיין ולו ספר אחד לא על מנחם גולן, ולא על אורי זוהר ולא על אפרים קישון, שלושת האבות של הקולנוע בישראל. הכול אצלנו נשאר ברמה של כרוניקות עיתונות, שהם אולי הטיוטה הראשונה של היסטוריה, אבל גם העיתונות הולכת ומוצפת בטעויות ואין מי שייקח אחריות בתהליך הכתיבה או יידע לתקן בדרך לדפוס.

http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1609646

 

כשלימור לבנת מברכת בסינמטק תל-אביב

נתעלם משאר המברכים אמש בסינמטק תל אביב "לכל העושים במלאכה", וניגש ישר לשרת התרבות, לימור לבנת. מן הסתם, כותבים לה את הטקסטים, ומעניין מה אמרה ולא אמרה ורק רמזה בדברי הברכה שלה.

השרה פתחה בימי דוד בן גוריון "שכידוע שנא קולנוע וטלוויזיה". מאחר שאני יודע דבר או שניים בנושא, ואף הקדשתי לאיש פרק שלם במחקר שפרסמתי, קצת עייפתי (רבאק, שנת 2012) מלשמוע את אוסף הקלישאות העבש הזה התולה בבן גוריון את כל חוליי התקופה הפוריטנית ההיא. כאיש צעיר בן גוריון דווקא אהב קולנוע אלא שעם השנים ויתר על מנהגו, עניין של סדר עדיפויות, וחששו הגדול היה מפני זעזוע ברמת החיים הישראלית של ימי הצנע כתוצאה מהליכה מופרזת לקולנוע וצפייה בסרטים מסחריים ושטחיים, לא שונה מבני דורו, ומרבים בעיתונות הישראלית אז, שהיו שומרי מוסר להמוני הישראלים, קרי המהגרים החדשים, שמילאו את האולמות. אבל כשהשרה מהבית הרוויזיוניסטי חוזרת לדבר על "בן גוריון והקולנוע", אולי היא מרמזת על יריבו ז'בוטינסקי, איש הכבוד והתרבות, ובוודאי על הפתיחות הידועה של בני דורה, התרבותניקים מהימין.

אבל אלה מסוג האמירות שעברו מעל ראשי רוב הנוכחים באולם. בהמשך דבריה ברומא של הקו הירוק, השרה לבנת ואנשיה הבינו שהם צריכים להתנהג כמו ברומא, ושקלו את דבריהם. כך בירכה השרה בשפה ארכאית משהו את בירת התרבות הישראלית  ("ראויה תל-אביב גם לשמלת הבטון החדשה של התיאטרון הלאומי הבימה", או משהו בנוסח הזה), אבל הזכירה שיש עוד סינמטקים בישראל האחרת. המתח באולם (לפחות אצלי) עלה. האם תגרור השרה את מסכת הברכות אל מעבר לקו הירוק, נאמר להיכל התרבות של אריאל? לא. השרה הסתפקה בציון הסינמטק של ירושלים והסינמטקים שנפתחו בפריפריות, ללמדנו שיש עוד מקומות של תרבות בישראל מחוץ לתל אביב. שזה בסדר. אלא שכחה השרה, או שלא עשתה את הקישור, שכל הסינמטקים בפריפריה נפתחו משום שבתי הקולנוע הרגילים כולם נסגרו שם, בתקופת ישראל הצרכנית והזדונית של שלטון הימין והשמאל הרופס, וכיום משמשים הסינמטקים החדשים בעיקר הזדמנות לראות סרטים חדשים ולא קלאסיקות של הקולנוע.

ומה לעשות ודווקא בן גוריון המושמץ קרא בשנות החמישים לפתוח בתי קולנוע במרכזי השכונות החדשות, בערים ובעיירות, מוסד לגיטימי בעיניו לצד מרפאה ומכבסה. וכשהחרדים הירושלמים התעמתו עם המשטרה בהפגנות אלימות נגד פתיחת קולנוע אדיסון ומכירת כרטיסים במוצאי שבת, בן גוריון זעם על פגיעתם בלגיטימיות של שלטונות החוק. כי ללכת לקולנוע נחשבה בעיניו זכות אזרחית ברורה, ולתקוף שוטרים לא. וכשנבנה בית קולנוע בבאר שבע ונציגי הדת התלוננו על הבנייה בשבת, בן גוריון הורה שלא יבנו בשבת. אבל עצם בניית בית קולנוע? אם זה מספק פרנסה לבונים ואם יש חומר גלם, קדימה הפועל!  הלוואי ונתניהו הרהוט היה מתבטא כך.

ועל ביקור בסינמטק החדש הרי אי-אפשר בלי התייחסות. אחרי המפגינים בחוץ, קפצו שלושה מנציגי המחאה באולם וטענו נגד הפינוי מהמאהל בשכונת התקווה. הקהל הבורגני (הערב היה הפקה של העירייה, אפילו אנשי הסינמטק ישבו שם בתור מוזמנים) וחולדאי בראשו ספגו בשקט ובתבונה יש לומר. רק עם המבנה המזעזע הם ואנחנו נחיה עוד שנים רבות. לי הזכירה הכניסה והירידה לאולמות את גלגולו האחרון והמדכא של קולנוע הוד בפסג' דיזנגוף. והלובי נראה כמו תוכו של חדר מכונות וכך גם האולם הגדול, מספר 3, מין דימוי של חדר דוודים באונייה.

ביציאה החוצה חולקה לנו חוברת מלאה תצלומים ושרטוטים של המקום. ביג מיסטייק. כל היוהרה והאטימות ההי-טקית בנייר והדפסה משובחים, שרק מדגישים את היעדר התפיסה ההיסטורית שהיא לבו של מושג הסינמטק. היו בחוברת חמישה תצלומים פרסומיים למסעדה האיטלקית החדשה שנפתחה בחלל הכניסה, ואפילו לא צילום אחד של ספריית הקולנוע והארכיון שבמקום. הלו, אתם סינמטק או עוד אופציה ברצועת רחוב הארבעה? מראה המסעדה המתוקתקת שמאחורי הזכוכית, כבר מעורר סלחנות וגעגועים למסעדה בסינמטק שהיתה באגף הסגור כעת לשיפוצים נוספים, שם היה קשר עין וגישה בין היושבים והחולפים, כוס קפה, דיבור, כמו שראוי בסינמטק. התחושה אמש היתה מרה, רק הסרט שהוצג בתום כל הטקסים "הנשים בקומה השישית", היה עם טעם מתוק של פעם.