ג. עיטור מאושר מתמיד

 

משנכנס חודש מאי, אני חושב על ג. עיטור. ספק אם מישהו שטרם מלאו לו 30 הכיר את העיתונאי הרכילאי ששמו היה למוסד בשנות ה-60' וה-70'. ג. עיטור הלך לעולמו במאי 1993, מספר חודשים לפני שערוץ 2 המסחרי פרץ לאוויר, הרבה לפני האינטרנט, וספק אם האיש הספיק לאחוז בידו טלפון סלולארי. אבל אם אי-פעם יכתבו כאן את תולדות הזוהר המקומי, ג. עיטור יקבל את תואר האב המייסד, סוכנו הראשי של הסניף הישראלי, הפרובינציאלי אם תרצו, של הזוהר ההוליוודי.

ג. עיטור הלך לעולמו ערב פסטיבל קאן 1993, אירוע שהוא הקפיד לנסוע אליו באדיקות מדי שנה. הוא נפטר בדירתו במרכז תל-אביב ואני תמיד מגלגל בדמיוני את התמונה של עיטור, עם המזוודה, כמו וויליאם הרט ב"תייר מזדמן", מבקש לצאת לעוד נסיעה, עוד מרדף אחרי הכוכבים, עוד הוכחה לזהות המוחלטת בינו ובין הפסטיבל הזה, להראות לעצמו, להראות לנו. אבל לא עוד. לבו בחר אחרת.

לפני כמה שנים רציתי לעשות סרט דוקומנטרי על עיטור, ובעקיפין עלינו, עלי, אבל חבר שלי, קולנוען, היה עסוק. את הסצינות שנותרו משם גלגלתי כחומרי מילוי ותחבתי בקטעים והרהורים שכתבתי אי פה אי שם. נשאר רק מיחוש חודש מאי.

לו היה חי היום עיטור היה חוגג 70, ומן הסתם מתגלגל לאחת מאותן תוכניות טלוויזיה שבהן בכירותו וידענותו ברזי הוליווד ותל-אביב של שנות ה-50' ומעלה, היו הופכות אותו לאייטם טוב, אולי אפילו מקנות לו תוכנית אירוח. הקול המאנפף והמתנגן שלו ושטחי התעניינותו עוררו גיחוך קל בישראליות הישנה. הליכתו לפני המפץ המסחרי הגדול הייתה החמצה של קמבק.

את שנותיו הטובות עשה עיטור בשבועון "עולם הקולנוע". היה לו טור קבוע ובו דיווח על המתרחש בתל-אביב, תחנת ביניים להוליווד. גילה אלמגור ואילי גורליצקי מתגרשים, דליה לביא בהריון, זיווה רודן עושה אודישן ל"אלדורדו". כל האירועים, כל השמועות, כל התקוות. בחוברות הקולנוע ההן גם התוודענו לראשונה למושג "מאושרים מתמיד". היו שם תצלומים של זוגות הוליוודיים מחייכים בכניסה להקרנת בכורה או לאירוע אחר, ותחתיהם הכיתוב המלמד שהם "מאושרים מתמיד", תרגום לביטוי happier than ever. דור ההורים שלנו לא היה מאושר מתמיד ואף אחד בישראל לא חייך עדיין את חיוכיהם הזוהרים של כוכבי הוליווד, אבל עיטור התנהג כאילו הוליווד מעבר לפינה. הוא נסע לפסטיבלים והצטלם עם הכוכבים והכוכבות, ותקע להם עיתון קולנוע ביד, כאילו הם קוראים עברית, כאילו מראה הכוכב עם העיתון ואותיות הדפוס העבריות הם עדות לממשותנו כאן.

תצלום אחד שלו בחברת בריג'יט ברדו היה המפורסם מכולם. אולי עיטור התגנב מאחורי "חתולת-המין" הגדולה, אולי הוא היה חלק ממסיבת עיתונאים ענקית שבה ברדו ישבה וכל עיתונאי בתורו, נעצר, דחף ראש, וקליק. אבל אנחנו ראינו יותר מזה. עיטור שלנו מביט הישר למצלמה ולרגע, רק לרגע, הוא נראה יפה ושייך לב.ב. ממש כמו היה סמי פריי, או סשה דיסטל, מאהביה הגדולים.

ההתמוססות של עולם הקולנוע לתוך "להיטון", עליית כוחה של הטלוויזיה ולידתה של העיתונות המקומית, לא עשו טוב לעיטור. מתישהו בסוף שנות ה-80' תחילת 90', גל אוחובסקי עשה לו מחווה וקיבל אותו לעיתון "חדשות". אני זוכר את עיטור חולף שם לאורך המסדרון, אצבעות ידו לפותות סביב חפיסת הסיגריות הנצחית שלו, ועיניו מחפשות את מיטיבו. היה בו משהו אבוד בתוך הסדר החדש ההולך וסוגר ומתמלא בצעירים סלחניים במקרה הטוב. נהגתי לצאת למסדרון, להחליף אתו כמה מילות סרק, עד שיגיע למחוז חפצו.

 

כשהלך לעולמו כתבו עליו בעדינות כל אלה שהכירו אותו. זכרו לו חסד על היעדר הרשעות שלו, תכונה שהייתה מייתרת אותו היום בג'ונגל החדש של הולכי רכיל. כשאספתי חומר לסרט שלא יהיה, ניתחתי את הראיון, אולי היחיד שנתן בחייו, ליעקב אגמון בתוכנית "שאלות אישיות". הריק של העולם על-פי עיטור התגלה שם במלוא סתמיותו. עיטור פתח כל תשובה ב"בוא אני אגלה לך משהו", הבטחה שגררה גילוי-קש מעולם ההבלים של הכוכבים. לזכותו ייאמר שנשא אז לבדו בתפקיד שומר החלומות, מי שהסיח דעתנו בשעות היקיצה הארוכות שלנו. אפשר שהיה מוביל ומובל, כפי שרואים במבטו הנוהה אל אור המצלמה, הוא ובריג'יט, צעירים ויפים, ומאושרים מתמיד.