חברות וחברים,
מחר ייפתח באוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לאמנויות, כנס מותר 2007, "התרבות החזותית בישראל: דימויים מכוננים". אני אדבר שם בנושא "חזית בית הקולנוע", על המרחב הפיזי, התפקיד החברתי שמילא חוץ בית הקולנוע ומשך חייו בהוויה הישראלית. הכנס יימשך יומיים, ויהיו בו הרצאות לרוב. ראו עצמכם מוזמנים.
תוכנית מלאה: http://www.tau.ac.il/arts/conferences/motar-invitation.pdf
דוד שליט 
תגובות
לא ידעתי שפעם היו רושמים את שם הסרט בצורה כזו, כאילו זה שם הקולנוע עצמו. נשמע מרתק. אני מקווה שייצא לי לבוא. אני מקווה שאתה תביא עוד תמונות משובחות כאלה להדגמה על הקולנועים של פעם.
אגב, את זוכר את פסטיבלי הקולנוע היהודי שעשו בשנות השמונים בטבריה? אז בראשון, נדמה לי שהוא היה בשנת שמונים ושש, חלק מההקרנות היו בבית קולנוע שתקרתו היתה עשויה ממין קש כזה, משהו ענתיקה. זה בית הקולנוע העתיק היחיד שיצא לי לראות. וכמובן, את השלד החיצוני של קולוע עדן.
מהילדות אני זוכרת את "ארמון דוד" שאחר כך הפך לבית פארג'.
וגם זכור לי "שדרות", זוכר? גם הוא זיכרון עתיק מהילדות.
ועוד זיכרון ילדות: ההורים היו לוקחים אותנו לסרט, כל המשפחה, והיו מביאים סנוויצים מהבית, כי רק בזבזנים קנו פופקרן במכונה. וזו היתה חוויה עילאית: לראות סרט ולאכול סנדוויץ חביתה עם לחם שחור, ומלפפון ביד השניה.
איזה געגועים.
הטיפוגרפיה הייתה בהזמנה מיוחדת של מנהל קולנוע מוגרבי ירוחם ורדימון, איש מיוחד שכל סרט שפתח הוא עשה מיצג בחזית הקולנוע, למרות שכאן קשה לראות, כי זה כבר אחרי שהקימו את קירות המגן בחזיתות הקולנועים. בהרצאה כנראה אראה כמה חזיתות ובהזדמנות עתידית גם כאן. תגידי, לא קראו לזה שבוע הקולנוע בצפון?
כשעוד לא עישנתי היה מותר לעשן בקולנוע.
כשהייתי נמוך השורות עוד לא היו מדורגות.
כשהייתי פטריוט הסרטים היו ציניים.
כשלא ידעתי אנגלית התרגום עוד לא היה בגוף הסרט.
בימי בריז'יט ברדו עוד הייתי מתחת לגיל 16.
כשהייתי עייף, בעיקר זה קרה לי בצבא, תמיד הייתי מזדמן לסרט טוב במיוחד. תאר לעצמך איך הרגשתי אחרי שישנתי לאורך שלושת-רבעי מ"הטוב הרע והמכוער".
ועשיתי ממנה פוסט:
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=6103430
נגעת ללבי. הקטע שלך עם 'הטוב, הרע והמכוער' מצריך חוויה מתקנת
טבריה ניסתה להעלות את עצמה על המפה, אז עשו כמה כאלה בסוף שנות השמונים. זה היה דבר מגוחך ביותר. כנראה לא הטרחת את עצמך לבוא, ובדצק. אנחנו הלכנו כי דיווחנו לעיתון יום יום, ומאחר ולא היה מה לעשות, אני ועירית שמגר וצ'יקיטה, היינו יושבות כל היום בברכה, עושות בטן גב. אלה היו ימים. עוד אזכר בהם בבית אבות בשמחה, למרות הגיחוך שהיה במעמד המקורי.
שפי, אני הולכת לקרוא את הפוסט שלך.
הפסטיבל ההוא היה בצפת, שנות ה-70. נדמה לי קראו אותו שבוע הקולנוע בצפת או משהו כזה. ועם כל הפסטיבלים האלה עולה לי רעיון לסרט על עיר קטנה כזאת שמפריקה לעצמה פסטיבל קולנוע כדי לעלות על המפה. יכול להיות קומדיה פרובינציאלית מקסימה
נראה לי מתאים לסגנון שלו.
ובבתי הקולנוע הללו היו התרגומים בצד ומישהו היה מסובב את התרגום שאף פעם לא היה במקום הנכון. לבן דוד של אמא היה קולנוע בראשון לציון וכהיינו באים לבקר היה לוקח אותי לראות סרט ולסובב את התרגום כדי שמפעם לפעם יהיה מי שידיק במיקום התרגום..
בכמה מבתי הקולנוע היו תאים מפוארים בקדמת היציע וגגות נפתחים בקיץ..
ואגב, בנו של ירוחם ורדימון הוא ירום ורדימון ראש מגמת העיצוב בשנקר שזכה השנה בפרס ישראל.