חמש שנים ב"רשימות"

 
ויתרתי על חגיגות יום השנה והשנתיים, דילגתי על פוסט המאה, ועל התגובה ה-100 אלף. בקיצור, פספסתי כל נ.צ אפשרי. עד כאן, חצי עשור, זמן להוציא קיטור, תיקונים והשלמות. ובלי שמות.
אז מה היה לנו?
מלאי: זה הפוסט ה-166. בלבד. התחלתי בהתלהבות פעמיים בשבוע, ירדתי לפעמיים ואפילו פעם בחודש. נאמן לאסכולת ג'ייק גיטיס, הבלש ב"צ'יינהטאון":  as little as possible.  לפעמים אני כותב פוסט, ואומר בשביל מה? עוד התנצחות? לפעמים עצם העלאת הטיעונים, ביני לביני, מספיקה. על כל פוסט שאני מפרסם, שלושה למגירה.
מספר כניסות ממוצע: חצה לאחרונה את האלף. גל הכניסות הראשון במאות הנמוכות, ועיקר הצמיחה היא אחרי שהפוסט נעלם מהחלון.  אין לי מושג על מה ולמה.
הפוסט הפופולרי ביותר: תיעוד מניו-יורק משבוע הרצח של ג'ון לנון, כתבה שפרסמתי בזמנו בירחון 'מוניטין'. הפוסט בדרך לעשרת אלפים כניסות. הייתי שם מה שנקרא, ואני שמח שדווקא המסמך הזה קיבל חיים חדשים. איזה כיף זה בלוג.
קצב: אפשר פוסט תוך חצי שעה ושעה (ואותם אני בדרך כלל מוחק), ואפשר יותר, ועוד הרבה יותר. יש דברים שהעיתונות היום לא מתעניינת בהם – עיתונאי ספורט ישראלי שנרצח בגרמניה בשנות ה-50', בית קולנוע ביפו שנהרס ללא זכר – סיפורים שהייתי רוצה לכתוב פה. אבל זה לוקח זמן. ואותו אין לי.
מדיניות מחיקה: תגובות כמעט שלא. פוסטים של עצמי, אם הוא חשוב לי – בדרך כלל נושא מרתיע ולא-סקסי – ומקבל מיעוט מצער של קוראים, אני מוריד. כמו ילד שלי שאני לא רוצה שייפגע. ולהפך, הורדתי פוסט קטנוני על 'חצי חינם' שזכה לאלפי כניסות. כנראה הגיעו אלי מגוגל בחיפוש אחר שעות פתיחה של הרשת.
רוטינה יומית: הבוקר בא ואני עושה פתיחת ציר, עובר בחלון של רשימות, מה חדש, כמו ראדאר, מנסה לאתר משהו יוצא דופן דרך הכותרות. הממ, האנס קצב, דודו טופז, רצח מזעזע, מתנחלים, שוביז…להיכנס או לדפדף ב"הארץ"?
שחיקה: בהתחלה קראתי בלי חשבון. אחרי חמש שנים קורא בודדים. אפילו כאלה שאני מעריך, אני מדלג.
אדיש לחלוטין: לאלה שבאופן עקרוני לא מאפשרים תגובות. וגם מרים גבה לאקדמאים שחונים ברשימות, שופכים הרצאה שלהם וממשיכים הלאה.
תלות בתגובות: מן הסתם, אחת הסיבות שאני ממעט לכתוב. אני רוצה שיקראו אותי, שיגיבו, ותגובה שמוסיפה לעניין. כשהתגובות מעטות, ובוודאי כשהקוראים מעטים, זה מבאס. בקיצור, לכתוב ברשימות זה גם מסע על הרולר-קוסטר של הרגש.
תגובות לאחרים: כשתגובה שלי לא זוכה לתגובת המשך, אלא מיד אחריה מופיע עוד מגיב ועוד אחד, כמו מאחרים לאסיפה בקיבוץ שלא קשובים להתפתחות הדיון אלא מושכים אותו הצידה ואחורה, שוב, זה מבאס. יחס התגובות שלי אפילו גדול מיחס הפוסטים. על כל תגובה ששיגרתי, אני מוחק ומוותר על חמש תגובות.
טוב ברשימות: כותבים עם passion, שונים ומשונים, אנשים שפותחים את לבם ולא בנוסח 'פשט את מדיו וחושף' של עיתוני הנייר. וזה מרגש. או כשדיון מתלהט, ולא ברמת הטיעונים האוטומטיים. לפעמים אני עובר על פוסטים ישנים ברשימות, והם נראים כמו שדות קרב דוממים, עדיין מעלים עשן. מרתק.
רע ברשימות: כיתה עם מלכת הכיתה ועם מקובלים וחבורות. אחד המקובלים הכריז על פוסט הסניקרז הראשונות שלי, וכולם מגיבים בהתלהבות. מלכת הכיתה מקבלת ליטופים על עצם הכתיבה. לפעמים, שומו שמים, למלכת הכיתה אין מה לכתוב. היא תספר על כך בפוסט, ומיד תזמזם סביבה מקהלת המעודדות, אויש, את תתגברי. והכי מפדח, לכתוב על הסניקרז הראשונות שלך כשהמקובלים כבר בראש אחר.
כסף: ניסיתי לשדך בין מישהי מרשימות לעיתוני, ולא צלח. הפסד של אנשי הנייר. מישהי ממשיכה וכותבת ברשימות, כמו כולנו, על זמנה ומרצה. אבל נרצה או לא, הכסף הוא פקטור. ולפי עלייתם והיעלמותם של כמה וכמה מטובי הכותבים כאן, אני מנחש שהיעדר תשלום, בתוספת לשעמום ואלימות מגיבים, שיחקו תפקיד. כמו שנאמר, פראיירים ובלוגרים רק מתחלפים.
הגיל והתרגיל: לפעמים אני מרגיש אחד מבית הלורדים. בגלל הגיל הממוצע של הכותבים, הדיונים פה מתלהטים סביב שנות ה-70' וה-80', סרטים ומוסיקה. ועל זה בת-זוגי נוהגת לסנן לעברי באירועים חברתיים, "תפסיק להגיד לאנשים 'אני זוכר שבשנות ה-60'…"
שורה תחתונה: אני מקווה שמישהו חוקר את הרשת, בלוגים ורשימות בפרט. זאת הסיבה העיקרית לכתיבת הפוסט הזה. ואין לי מסקנה גורפת, מה ולמה וכמה אני מפרסם ברשימות. ראיינתי פעם חוקר תנ"ך שאמר לי, מה שנכנס לתנ"ך זה מה ששרד. אין הגיון, אין ראוי, מה ששרד.  שאזכה ואשרוד.