פרשת אורי אילן. אפשר שהסיפור מופרך

היום בדיוק מלאו 55 שנה להתאבדותו של הצנחן אורי אילן בשבי הסורי, מי שמותו הוליד את המיתוס המכונן של העינויים בשבי, והנכונות למות למען המולדת. מה שעשה את המיתוס של אילן היה שורה של פתקים שנמצאו על גופתו שהוחזרה מהשבי, ובהם הצהרתו "לא בגדתי". דמותו של אורי אילן נתעטפה בקדושה לאורך השנים, והס מלומר דבר כפירה.

האמת היא שאין שום הוכחה לכך שאילן עונה בכלאו. לא מעדויות חבריו שנשבו אתו והשתחררו כשנה וחצי אחרי התאבדותו, ולא מדיווחים של אנשי הצלב האדום שביקרו את אילן יומיים לפני מותו. תוצאות בדיקת הגופה עם העברתה לצד הישראלי בידי סא"ל ד"ר קרפליוס, הממונה על המכון הפתולוגי בתל השומר, נמסרו לרמטכ"ל משה דיין, ונשמרו מאז בסוד. גם הפתקים שנמצאו לכאורה בין אצבעות רגליו של אילן ותפורים בקפלי בגדיו, מעולם לא נמסרו, לא למשפחה, ולא לציבור. צילום של פתק, עם חירור "לא בגדתי", הופיע בעיתוני שנות ה-70', ועם השנים נאמר שהמקור אבד בארכיון צה"ל.
הסברה שלי היא שהפתקים הללו מעולם לא נכתבו ולא חוררו, אלא לאחר מעשה, ובידי לא פחות מאשר הרמטכ"ל משה דיין. אילן נפל בשבי בפעולה כושלת יחד עם עוד ארבעה חיילים. הם החזיקו מעמד, הוא התאבד כעבור חודש. אילן היה בשר מבשרה של ההתיישבות העובדת, בנה של אישיות פוליטית ממפ"ם, לא מישהו שציפו ממנו לחולשת אנוש. הנפילה בשבי מתרחשת באותם ימים ממש שבהם מועמדים לדין במצרים אנשי רשת הריגול הישראלית, פרשת עסק הביש. אחד מחברי הרשת מתאבד בכלא המצרי מספר שבועות לפני התאבדות אילן. אבל ממשלת ישראל התכחשה לפרובוקציה שבצעו אנשיה במצרים. אלה הלחצים שבהם המדינה, ראשיה ומפקדיה, נתונים אז.

דיין הוא האיש שחימם את הגבול הדרומי והוביל למלחמה המיותרת באוקטובר 1956, הוא האיש שידע כה יפה לטוות את סיפור מחיר הדמים הנדרש מאתנו בהספדו מעל קברו של רועי רוטברג, והוא זה שמגיע אישית לגבול הצפון, יחד עם אלוף הפיקוד, כדי לקבל את הגופה של אורי אילן. אם יש דמות שמסוגלת לטוות מיתוסים ממילים ומחללים, דיין הוא האיש.

הצגתי פעם את סיפור הקונספירציה הזה למרדכי בר-און, קצין חינוך לשעבר ומי שהיה מזכירו הצבאי של דיין באותם שנים. בר-און, שהוא גם היסטוריון צבאי, הקשיב לדברים בעניין, מעט בפליאה, או לפחות בנימוס, כמו לעוד ניסיון להסביר פרשה שעדיין דורשת הסברים. "אני לא חושב שדיין היה עושה דבר כזה", אמר לי לבסוף.

אני עדיין מאמין שמשהו מופרך בפרשה הזאת. הועלו מספר גרסאות לגבי מספר הפתקים שנמצאו על הגופה. אני קראתי על תשעה. ונניח שהיו חמישה, אפילו ארבעה. איך קורה שהסורים לא מצאו אותם?  הרי הדבר הראשון שהסורים יעשו כשימצאו את הגופה ויורידו אותה, ויכינו אותה להחזרה לצד הישראלי, זה לסרוק אותה כדי לראות שאין עליה סימני אלימות מיותרים – שלא נמצאו כאמור על-ידי הפתולוג הישראלי – ויסרקו גם את בגדיו, שלא יעבור בהם מסר כלשהו, בטחוני ואחר. או טוב יותר, ירחצו את הגופה, וילבישו את ההרוג בבגדים נקיים. כך אומר ההיגיון. עד שלא יוכח אחרת.