אפתח במשהו לא מקצועי: כשחזרתי מהקרנה של הסרט "חייבים לדבר על קווין", מצאתי את שני ילדיי יחד עם חבר לכיתה, גוהרים מעל שולחן המטבח, שקועים בלמידה לקראת מבחן שלמחרת. ילדים רגילים, טפו טפו, חלפה את ראשי מחשבה בנאלית, מנחמת, מרגיעה (עד הפעם הבאה), מחשבה מהבטן לנוכח הסרט שזה עתה צפיתי בו.
את הסרט "חייבים לדבר על קווין" חייבים לראות קודם כל כהורים. גם מי שלא הולך יותר לקולנוע. הסרט מגולל סיפור של גידול ילד שבהגיעו לגיל 16 יחולל מעשה הרג בלתי נתפס באכזריותו ותוצאותיו. הסרט מכוון אותנו להתפתלות בין מה הגורם, האם הילד טוב/רע מלידתו, חלקה של האם וחינוכה וקבלתה את הילד (האב יוצא, משום מה, מהשקלול), כמרכיבים ואפשרויות בפאזל הזה.
הקהל בהקרנה שבה נכחתי היה מרותק, המום. אולי יהיו כאלה שהסרט קשה לקיבה שלהם, אני לא חושב שראוי לוותר לעצמך. כמי שנמנע מהביטוי "לא להחמיץ" בביקורות קולנוע שכתב לעיתון, זהו מסוג הסרטים שאני ממליץ עליו מעבר לעניין האמנותי וכד', ויותר במישור התודעתי של הצופה.
וכעת מקצועית: הסרט עשוי נפלא, מבוים וערוך בצורה מטלטלת. שברי זיכרונות קופצים לראשה של האם, מרגעי הלידה, ליל הרצח, התנכלות הסביבה, הנאחסים שהילד מאכיל אותה לאורך השנים, קטעי שיחות עם בן זוגה. לא סרט של התחלה-אמצע-סוף. בדיוק כמו שהחיים תוקפים אותנו. פחדים, דברים שקרו וחוזרים לענות אותנו, הכול. ואי אפשר שלא לדבר על משחקה המדהים של טילדה סווינטון בתפקיד האם. שחקנית עם פנים מיוחדות, שעל מבטה הקפוא בסרט הצופה יכול להשליך הכול, את קרירותה וחוסר הישע שלה ואהבתה המבצבצת כאימא.
איך עוברים את החיים האלה בלי להיקלע לזירת האסון, לא כיזמיו ולא כהוריו מולידו של רוצח? שאלה מטרידה שאין לה תשובה, שהסרט הוא דרך להתחבט בה. בסיומו הלא-פתור של הסרט, נזכרתי בתוכנית רדיו לילית עם פסיכולוג ילדים ששמעתי לפני שנים בארה"ב. כשנפרד הפסיכולוג מההורים-השואלים בסיום התוכנית, אמר כך: "תזכרו דבר אחד. גם כשאתם עושים את הדבר הנכון, אתם עושים את הדבר הלא-נכון".
מחשבה מטרידה נוספת שליוותה אותי: לכל דרך סיפור יש את המגבלות שלה. סרט בוחר נקודת מבט, והצופה מזדהה עם גיבוריה. אחרי מעשי רצח, ביצירה ובחיים, אנחנו נשארים עם הרוצח, זה ששרד, ואתו אנחנו מנסים להבין, או למחול, או שלא. הקורבנות נמחקים. הם פחות "סקסיים", בוודאי במקרה של רציחות המוניות. אולי זה עניין אישי, אבל כל פעם שאני נתקל בזה כצופה, בקולנוע ובאמצעי התקשורת, אני מרגיש משת"פ.
דוד שליט 
תגובות
נו, שכנעת, סקרנת, אז יש את זה לראות, ויש רומן פולנסקי חדש ויש לארס פון טרייר חדש (מודע לדעות החלוקות ולבעיות של אנשים עם שניהם ובעיקר עם פון טרייר), יש סרטים בקולנוע בחורף…
וחייבים לקרוא את הספר. חייבים לקרוא את הספר. חייבים לקרוא את הספר. חייבים לקרוא את הספר. חייבים לקרוא את הספר.
עזוב פולנסקי ופון פון, זה יספיק לך לחורף, שרון.
היי דפנה, לא אתווכח אתך על הספר, בטוח שהוא מעולה, אבל בדיון אצלנו בבית אמרה זוגתי שתחיה, ואני הסכמתי, שהחוויה המהממת של הסרט הספיקה, ויהיה קשה לעכל ואריאציה נוספת, ולו המקור שלה. נדמה לי שאצלך קראתי, ולא שמתי לב לכך בסרט, שעם כל הצבע האדום שזולג מהמסך, אין בו אף טיפת דם אחת. תודי שזה דבר שאפשר "לראות" בסרט אבל לא בקריאה בספר. אז יש כמה דברים לשבחה של האמנות השביעית, שתמיד נוטים לזלזל בה לעומת המקור הספרותי שממנו היא לוקחת. בוודאי יש משהו מקומם בהעלבת הספרות והשכחתה כשמגיעה הגרסה הקולנועית ומטחי היחצנות שלה, ואז סיבוב הפרסה הנלעג הזה עם הוצאתו המחודשת של הספר "עם תמונות מהסרט" על הכריכה.
תופעה נוספת שכמדומני פסה מן העולם היא ה"נובליזציה" של סרטים המבוססים על תסריטים מקוריים שהצליחו, ואז חכמי הוליווד היו מושיבים סופר זריז שהיה מפברק רומן מהסרט, כמובן "עם תמונות מהסרט" על הכריכה לכוון את ההמונים. למעשה, זאת היתה עוד דרך של האנשים לחזור לסרט ולאלה שפספסו אותו, כי מקור המנהג הזה הוא בתקופה שלפני שעתוק המוצר. ראית ראית, החמצת את הסרט ולא היו קלטות וטלוויזיה וכד' לראות אותו בטווח הנראה לעין. אבל היום עם הטכנולוגיה תמיד אפשר לראות שוב
הו דוד, לא התכוונתי בכלל להשוות – הסרט הוא חוויה נהדרת בפני עצמה. ראיתי (בלונדון, שעה אחרי הראיון עם ליונל שרייבר) ואהבתי מאוד. ובלי קשר, הספר יש לו מוקדים אחרים לגמרי. הדיון בו על הורות ועל מה שהיא מחוללת ומה שעלול לקרות בה, ועל ילדים ועל רגשות ומשפחה וזוגיות מורכב יותר וככל שזה מפתיע, נתלה הרבה פחות באירוע הטבח שמבצע הנער בבית הספר – שהוא עיקר הסרט וכמובן גם התירוץ לספר וכו'. שרייבר עצמה אמרה לי בראיון (שהתפרסם גם בבלוג) שהיא מאוד אהבה את העיבוד הקולנועי של לין רמזי ואני בהחלט מבינה למה. הספר כתוב כסדרת מכתבים שהאם כותבת לאב הנעדר, ואין לי ספק שבמאים נועזים פחות היו משתמשים בvoice over ומראים אותה כותבת וכותבת או משהו כזה…
במקרה הספציפי הזה הספר פשוט מצוין ומאחר שרק קמצוצון ממנו עובד לסרט, חשבתי שכדאי להמליץ כי חבל על כל השאר.
אמרת קמצוצון וכבר עוררת את סקרנותי לגבי הספר. הפריעה לי בסרט גם נוכחותו-לא נוכחותו של האב, והתקשיתי עם החללים. מעניין איך זה נראה דווקא דרך מכתבים אליו, או שגם בספר האם מבודדת עם נטל העלילה