השיבה לקולנוע תמר

עצרתי מול קולנוע תמר. זה קורה כל פעם שאני נוסע לחיפה, ואיכשהו עובר בסביבה, מרחק הליכה מהבית בו גדלתי. כלומר, זה לא קורה הרבה. אבל הנה אני פה, מכוון מצלמה אל בית הקולנוע, מנסה להשיג פריים נקי, ללא הגדר שכולאת את הבניין. את הגדר הקימו מתישהו אחרי השריפה. לבתי קולנוע היתה פעם תכונה כזאת, לעלות בלהבות. לקולנוע תמר זה קרה ביום שבת אחד, אפריל 1969. ההצגה באידיש של דג'יגאן שתוכננה לאותו ערב, כבר לא התקיימה. התקרה – בעיתון כתבו שהיתה עשויה סיבית ואסבסט – קרסה פנימה. כתבו שהבמה, הכיסאות, שום דבר מכל אלה, לא נפגע בדליקה, אבל הקולנוע נסגר. לתמיד. כל זה שלושה חודשים לפני שימלאו לו עשר שנים. מבנה ענק, מצויד בכל השכלולים, גם את זה כתבו בעיתונים. מה שלא כתבו זה שקולנוע תמר היה זר לשכונה. כמו בריכת השחייה לידו ומגרש הכדורסל של הפועל חיפה מעליו. מי בונה בית קולנוע ברחוב שכולו עלייה תלולה? אנשים רוצים ללכת לקולנוע, לא לטפס אליו.  

השכלולים של תמר עשו אותו בית לסרטים הגדולים. "אקסודוס", "דוקטור ז'יוואגו", "סיפור הפרברים", "צלילי המוסיקה", "12 הנועזים". סרטים שהחזיקו שבועות וחודשים ומשכו לשכונה גם אנשים מהקריות. במודעות כתבו ש"הסרט לא יוצג בחיפה והסביבה במשך שנה", וכולם מיהרו לתמר.  ברוב הזמן הציגו שם סרטים שלא עניינו קהל. קולנוע תמר התנפח עם כל סרט ענק וחזר ונשכח כשהוצג שם סתם סרט.

לפני כמה שנים אספתי חומרים לספר על התקופה ההיא, ופגשתי את אביעזר ברלצקי, הבעלים של קולנוע פאר. הוא סיפר לי איך ניסה בזמנו לשכנע את טננבוים, הבעלים של תמר, שיבנה לידו, במרכז בתי הקולנוע ברחוב הנביאים. אבל טננבוים התעקש על  העלייה ההיא בקצה של הדר הכרמל. אחר כך ברלצקי השכיר את פאר לגרידינגר מקולנוע ארמון, וטננבוים עשה הסכם עם דוידון מקולנוע מאי, וככה החזיקה חבורת הגברים ההיא, בשני גושי בתי-קולנוע, ונלחמה אלו באלו על הקהל של חיפה.

אבל כל זה מת ונשכח. השנים שעברו עשו רע לכל הדר הכרמל, ובדרך דוממו גם את מגרש הפועל והבריכה וקולנוע תמר. רק כוחות הטבע המשיכו לעבוד. האדמה מסביב ומעל לחצה על הקירות של תמר, וגשמים של חורף ועוד חורף זלגו לתוכו, מעל ומתחת ובין הסדקים בבטון. רצפת היציע ורצפת האולם קרסו אל תוך קומת הלובי וקרקעית הקולנוע. עוד זמן עבר, ושיחים ועצים התרוממו מתוך ההריסות והאדמה ושלחו ענפים שהקיפו ועטפו את חלל הקולנוע.

את כל אלה אפשר לנחש גם ממבט-על מההר, אל צמרות העצים שמציצות מהתקרה הפעורה. אבל כשעצרתי הפעם גיליתי את הפירצה, חתך בגדר המקיפה את בית הקולנוע. התפתיתי לחשוב שזה לכבודי ולמעני. גחנתי פנימה. טיפסתי מעל גבעת העפר שחסמה את הכניסה ונחתתי בתוך סבך צמחייה. התרגשתי כמו בכל פעם שאני חודר לאחד מבתי הקולנוע הישנים. העבר של תמר לא ניתן לזיהוי, אבל ידעתי שאני דורך על חורבות האולם, על קירות ועמודים שקרסו והתפוררו בתוכו. המשכתי והתקדמתי. הדפתי ענפים ושיחים. ואז ראיתי את הקיר. הקיר האחורי של הקולנוע. כלומר הצד הפנימי של הקיר האחורי. או מה שנשאר ממנו והתנשא כעת מולי. גרמי מדרגות תלויים על קיר. גרמי מדרגות שהוליכו לאולם וליציע שאינם עוד. שרידי מקדש עתיק שנגלה במעבה יער.

ואז ראיתי גם אותם. שלושה צעירים שרועים בתחתית המדרגות. שקי שינה על רצפת האבן, מוקפים ברפש ובסימני הזמן. שלושה פולשים. המצלמה שלי כבר תקתקה, אבל הייתי חייב גם הסבר. אמרתי להם שאני מתעד בתי קולנוע וגם השמעתי קריאות התפעלות מהמקום, כמו תייר בספארי. האמת שהייתי לחוץ מהשלושה. הם היו מזמן אחר, עם צרכים אחרים. ילדים להורים שלא יודעים לגדל ילדים. ככה הם הציגו את עצמם. עזבו את הבית. נעלמו. אין להם עניין בצבא. אין להם טלפון סלולארי, לא מחשב, גם לא עניין בבתי קולנוע. לא ידעו בכלל שזה בית קולנוע. מבחינתם זאת היתה חורבה שאפשר להסתתר בה. הצעירה ביניהם שאלה אותי למה הכתובת על הקיר מכוונת ליציאה למעלה. אמרתי לה שזה יציע, לא יציאה. היא לא הבינה מה פירוש המילה. אולי היתה דיסלקטית. אמרתי לה שפעם היו יציעים בבתי הקולנוע, ושרטטתי בידי מבנה משופע ושורות יציע היורדות מעל אולם. שלושתם הקשיבו בנימוס. אולי גם הם חששו. כשאנשים נתקלים זה בזה בלב היער, לעולם אין לדעת. זה היה היער של ילדותי, וכעת שוכנים בו זרים המדברים בשפה מתגוננת ותוקפת משלהם. המשכתי לצלם עוד ועוד.

רק כשיצאתי משם הבנתי שהייתי צריך להתעניין בשלושת הצעירים האלה יותר מאשר בחורבות הקולנוע. כמה אירוני, חשבתי. הם ברחו מהוריהם ומצאו מסתור בבית הקולנוע, בדיוק כמוני בילדותי. אבל היה מאוחר לזה. המשכתי כמו תמיד, לרחוב בו גדלתי. רוב החנויות היו נעולות, לא שזה חדש לי, וכמוהם גם הבית בו נולדתי. למרבה ההפתעה חלון המטבח בדירת הקרקע שלנו היה פתוח, ויכולתי להתרומם מהרחוב ולהציץ פנימה אל העזובה. חלל המטבח הקטן שבו כלאה אמי את זעמה. קראתי 'הלו' ועוד 'הלו'. אדם מבוגר שמבקש להיכנס לראות את הבית שבו גדל, ומקווה שאיש לא יענה לו, ושיוכל ללכת משם, להסתלק מביתו שחרב.

 

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: